היתה לי התלבטות לא פשוטה בשאלה האם בכלל לכתוב ביקורת על ספר זה... במידה מסויימת בשל העובדה שהרעיון המרכזי הגלום בו לא ניתן להסבר מילולי... להסביר בחצי עמוד למה יש לצפות באופן כללי אפשר... אבל את המהות של הספר אי אפשר להסביר כל כך במילים כמו שאי אפשר להסביר כל כך במילים איך שומרים על שיווי משקל בהליכה על חבל... בעיה
ברובד הפשוט לספר שני חלקים שלובים זה בזה לאורך כל שני הכרכים... הראשון הוא הסיפור העלילתי עצמו המתרחש בבית הבראה אי שם במעלה האלפים ועל דרך ההתנהלות בו, הנשמות הפועלות במקום, וגם כמובן ההיבט הרומנטי... החלק השני המשלים את ההצגה הוא חלק הגותי שלעיתים הוא טרחני וכבד עד אימה ולעיתים הוא משעשע וציני שעוסק בעיקרו בשאלות הבאות: בעיית גוף ונפש... הזמן מהו?... מחלה ובריאות...
וכאן אנחנו שוב צריכים לעסוק במהות האקזיסטנציאליסטית של הסיפור... מה אני אגיד... לא פשוט... אני בכול זאת אומר משהו בכיוון הכללי של הרעיון המרכזי שמנסה הסופר להעביר בספר כמיטב יכולתי... אם הגעתם לסוף הספר וקראתם הכול וחשבתם לעצמכם משהו בסגנון "אני לא ממש מבין מה בעצם הוא רצה להגיד בכל הספר הזה" אז תדעו שההגיון שלכם בריא... ואם חשבתם משהו בסגנון "כל הספר הזה כמכלול שלם הוא פשוט חסר היגיון" אז יש לכם הבנה מצויינת ואתם בדרך הנכונה...

סדרת סיפורי האוטורי מרתקת ומהנה לקריאה, יש בה שילוב מוצלח של הרפתקאות, רומנטיקה ופנטזיה על רקע יפן הפיאודלית ומנהגיה. יחד עם זאת, חסר בה את ניצוץ הגאונות והתחכום שיהפכו אותה מסדרה כיפית לקריאה ליצירת אמנות בלתי נשכחת כדוגמת שר הטבעות. לא נראה לי שאלו ספרים אליהם אחזור שוב כפי שחזרתי שוב ושוב אל שר הטבעות וגם לא אמהר לקרוא את החלקים הרביעי והחמישי. לדעתי יש משהו פשטני מדי באופן הכתיבה של ליאן הרן, המסרים ברורים מדי ומוגשים לקורא בכפית ואינם מעוררים יותר מדי חשיבה. צר לי, אך זה לא טולקין.

סופרים רוסיים קלאסיים זה דבר מפחיד, מעורר אימה וייראה. מי בכלל רוצה להתעסק עם זה? אולי מיטבי לכת וכאלה ששרדו את "אנה קרנינה" מהתיכון... (ספר מעולה, By the way) אבל בכל אופן ללימודים באוניברסיטה יש מספר יתרונות קטנים ובסמינר של היסטוריה רוסית שנשא את השם המרשים "מתנגדי הצאר - מי סלל את הדרך למהפיכה?" הוזכר מספר פעמים הרומן הזה של טורגנייב כיצירה שהשפיעה על דור שלם של אנרכיסטים רוסיים ששאבו השראה מדמותו של בזארוב, הניהיליסט הראשון, אותו עיצב טורגנייב ברומן זה.

אז למרות הרתיעה הראשונית, הסתקרנתי והחלטתי לבדוק במה מדובר (העובדה שמדובר ברומן בן מאתיים עמודים בהחלט עזרה). ובכן, למרות הפחדים מדובר ברומן קריא להפליא. אין בו הרבה התרחשויות והגיבורים עוסקים בעיקר בשיחות, שתיית תה, טיולים נינוחים באזורי הכפר הרוסי וביקורים חברתיים שיכולים להימשך שבועיים-שלושה, כי סך הכול מי ממהר ולהיכן. (איזה קצב חיים שונה, הלוואי עלי.)

דמותו של בזארוב אכן מעניינת ומושכת. מה שמרתק בו היא העובדה שעמדת המספר כלפיו עמומה למדי ולא ברור אם הוא מעריץ אותו או מתעב אותו. די מצחיק ואירוני לקרוא את הבנים מדברים על דור האבות, שהם בני ארבעים פלוס, ואומרים באנחה שאבד עליהם הכלח ו"שירת חייהם כבר תמה"... אין חדש מבחינת פער הדורות, כאז גם היום, הילדים משוכנעים שהם יודעים טוב יותר והוריהם הקשישים מיושנים ללא תקנה ומקומם בבית זקנים או בפח האשפה של ההיסטוריה. לעומתם, האבות מנסים ליצור קשר עם הבנים, להבין אותם ולרצות אותם.

יכולת האיפיון הפסיכולוגית של טורגנייב מרשימה והוא בונה דמויות ייחודיות ומעניינות, בראש ובראשונה בזארוב כמובן, שמדברות אלינו גם ממרחק של 170 שנה, כמה מהפיכות, שתי מלחמות עולם ועוד כהנה וכהנה. לסיכום, קלאסיקה משובחת שלא נס ליחה. הולך טוב עם תה חזק וכמה עוגיות.