שמעתי הרבה על הספר, ופיתחתי ציפיות מאוד גבוהות. כשקראתי את הספר די התאכזבתי, העלילה הייתה מפורקת ולא ממש הצלחתי לעקוב, עד שהחלטתי למרות כל ההמלצות החמות להפסיק לקרוא. אחרי שנה בערך, בשבת אחת השתעממתי נורא והחלטתי לתת לספר הזדמנות נוספת. כמה אני שמחה שעשיתי את זה. משהו בקריאה השנייה, אחרי שכבר התחלתי פעם אחת והסגנון המיוחד קצת שקע, היה פשוט נהדר. הספר מלא בהומור שנון ומיוחד, רמת שנינות שלא יצא לי להיתקל בה במקום אחר. מתוך כל הספרים שקראתי והסדרות והסרטים שצפיתי בהם, זה אחד הדברים המצחיקים שיצא לי להיתקל בהם. מצאתי את עצמי צוחקת בקול לא מעט פעמים ורצה לספר למי שאפשר כל פעם שקראתי עוד משפט גאוני. בקיצור, ספר מטורף וגאוני. העלילה באמת קצת מבולגנת לפעמים אבל זה ממש לא ספר שמוותרים עליו.

ספר של יום אחד. מה הכוונה? מאוד קל לקריאה, סוחף בצורת הכתיבה והתרגום שלו. עלילה מעניינת וזורמת. אומנם לא כל היצורים אנושיים אבל בהחלט יש להם תכונות אנושיות. הכותב אכן בנה שם עולם והעולם שלם. גם את ההקדמה של הסופר בגרסא החדשה מאוד אהבתי.

הספר פותח בוקר רגיל של ארתור דנט שברגע אחד הופך ליום הכי מוזר בחייו, כשכדור הארץ נמחק והוא מוצא את עצמו קופץ לטרמפ בין־גלקטי יחד עם חברו פורד. מכאן מתחיל מסע הזוי וכיפי.
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה היה מה שקיוויתי ואפילו יותר: קליל, מטורף ומלא הומור שאני ממש מתחבר אליו. צחקתי בקול מספר פעמים, בעיקר בזכות הדמויות והדינמיקה ביניהן.
ספר קצר, זורם, פשוט לא רציתי שיגמר. לשמחתי זה רק החלק הראשון מיקום של ספרים, סדרות וסרטים - הנה אני בא! 4.7/5

#
אחרי שקראתי את "הזדמנות אחרונה לראות" שמאד אהבתי, פניתי (שוב) לקרוא את המאסטר פיס של אדמס. למדתי שאני בכלל לא מיוחדת: כמו רבים אחרים קראתי (מזמן) שלושה-ארבעה פרקים בספרון הקצר הזה, וזנחתי. לזכותי ייאמר שהשארתי את הספר כדי לחזור אליו פעם. הפעם קראתי אותו בהינף אחד ואף נהניתי ממנו, גם זה כמו רבים אחרים – אם כי אני מודעת שכדי לקלוט את המון הרעיונות המפוזרים בו יש צורך בקריאה שנייה ושלישית.

אז מה הספר הזה? יותר קל להגיד מה הוא לא: הוא לא מדע בדיוני. הוא לא פנטסיה וגם לא ספר מסע והרפתקאות. למעשה הוא השקפת-עולם – צינית, אירונית, גרוטסקית - של הסופר מולבשת באופן קומי, בסוג של סיפור פנטסטי, לא קוהרנטי או - ציטוט מאדמס - "אי הסתברותי", העוסק בבחינת טיעונים פילוסופיים על החיים. במובן הזה הוא הכי דומה ל"אליס בארץ הפלאות" של קרול.

כדור הארץ נהרס באחת על ידי כוח חיצוני כלשהו. הסיבה לא משנה וחסרת היגיון. בכלל היגיון אינו חלק מהמשוואה שהספר מייצר: שטויות שקורות, הומור נונסנסי, תהליכים כאילו רציונליים הנשלטים על ידי הינע אי-הסתברותי, המייצר הפתעות למכביר.
בין הדמויות תמצאו את ארתור דנט, ארצן גולה, פורד פרפקט, נוסע מתמיד בגלקסיה וזה שמוסיף ערכים שימושיים למדריך הטרמפיסט לגלקסייה, מארווין, רובוט הסובל ממאניה דפרסיה (בעיקר דפרסיה). בין הרעיונות יש אחד לא חדש: ראש המדינה צריך להיות זה שיסיט את תשומת הלב מאלה שעושים. בשביל זה הוא צריך להיות יהיר, אגוצנטרי ומוחצן, כלומר כריזמטי... כמו שאתם ודאי מבינים יש פה השתוללות מוחלטת של רעיונות המחביאה בתוכה די הרבה ביקורת רצינית על החיים על כדור הארץ, שהוא נקודה לא משמעותית על מפת היקום.

למה הוא הפך לאייקון? איך "בלי פאניקה" הפך לסיסמה קליטה שרבים מהדהדים אותה? איך "יום המגבת" הפך לחג כמעט רשמי, לא רק בקרב ילדים מתלהבים? התשובות נעוצות כנראה בסוג הכתיבה שהיא התפרעות עולצת שכביכול שמה פס על כל מה שחשוב ומעצימה את הבלתי-סביר והלא-הגיוני.
לא בטוח שאחזור ואקרא בו אבל אם אעשה זאת – די בטוח שאגלה בו עוד צדדים שלא עמדתי עליהם עד כה. כדאי היה לקרוא את הספר כדי למצוא איזו אחיזה במציאות המטורללת וגם להכיר קצת את אחד היוצרים היותר יצירתיים שחיו ומתו על הכדור הזה.

לא יודעת אם לקרוא לזה חור בהשכלה, חור בקריאה - כמו שרק חופשת קורונה יכולה לספק - או סתם סקרנות, אבל השבת ביליתי עם המדריך. ואם כבר אנחנו מדברים עם מי ביליתי, אז נעתי בזיגזג ספורט-אלגנט היישר ממנו אל "המיתוס של סיזיפוס", עליו תשמעו בקרוב אם תחכו בנימוס כמובן, אבל מה שאני מנסה לומר הוא שהיה זה המשך טבעי במובנים רבים ואפילו מענג.

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה (להלן: המדריך) נחשב קלסיקת מד"ב או סתם קלסיקת קריאה שקצת מביך להסתובב בעולם מבלי לדעת מי אומר למי ובאיזה עניין "היו שלום ותודה על הדגים", מדוע יש לתקוע דג באוזן ובכלל, מדוע חוק יסוד הוא לארוז מגבת לאן שלא הולכים, ואם כבר, אז גם רצוי כזו של מרקס אנד ספנסר. ובכל זאת, הגעתי לגיל נכבד (עדיין לא 42, שהוא התוצאה האלמותית המתבקשת) מבלי לקרוא את המדריך.
אחיו למגזר באיזה אופן, "זן ואומנות אחזקת האופנוע", אגב הסתבר די מהר כשעמום מוחץ בשורות צפופות אשר בניגוד למנהגי, נטשתי באמצע הדרך, מבלי אפילו לטרוח לבדוק אם תדלק או שימן או כיוון.

המדריך הסתבר כיצירה רוויית משפטי ציטוט מעולים (כן, כן, תכף תקבלו מקבץ), עלילה בינונית לעיתים בינונית ומטה, קריצות מעולות ושנינות משובחות לעולם הספרות והפילוסופיה, קצת לעולם הטכנולוגיה ובגדול בתיבול הדיכאון של הרובוט מרווין, זה מה שגרם לי לאחוז בו עד תומו. הוא חף מיומרנות היתר (המעייפת עד בלי די!) של זן ו. ותודה לדאגלס על כך, אבל הוא כן בן דמותו ובן תקופתו, וזה איכשהו מורגש. משונה לקרוא את הספר הזה, שבו שיא ההתפתחות הטכנולוגית הוא השעון הדיגיטלי, ב-2022. למשל המדריך עצמו שמתואר בספר כפסגה עתידנית מזכיר אייפון דור שלישי אבל מסוג כבר די מעפן. סליחה אדאמס, ממש לא באשמתך. אבל
ובכל זאת. יש בו עוקצנות בהחלט משובחת על בני האנוש, על עולם שמנסה לעסוק בעצמו כאילו אין בלתו ולבסוף כל שמוקדש לו בתיאור כדור הארץ במדריך הוא שתי מילים: לא מזיק

אז אי אפשר כנראה בלי היצירה הזו בעולם
אבל באופן חצוף ובלתי מותאם ממש התחשק לי לערוך את היצירה, להחזיר למחבר (ז"ל) עם הערות וממש לחכות שיעשה שיעורי בית ונמשיך לעבוד על החומר
ועדיין

בלי פאניקה. שבו מתישהו לנסות

יאלל'ה, לפינה החביבה עלי שבסוף היקום:
"לצערי נתקעתי על כדור הארץ יותר זמן משהתכוונתי," אמר פורד. "באתי לשבוע ונתקעתי לחמש-עשרה שנים."

"אנחנו יכולים לסמוך עליו?" שאל
"כשלעצמי , אני סומך עליו עד סוף העולם," אמר פורח
"אה, כן," אמר ארתור, "וכמה הוא רחוק?"
"שתים-עשרה דקות בערך," אמר פורד

"15 שנים הן זמן ארוך למי שתקוע בכל מקום שהוא, לא כל שכן מקום משעמם להחריד כמו כדור הארץ."

"אל תדאג," אמר פורד, "הם עדיין לא התחילו."
"תודה לאל," אמר ארתור ונרגע.
"זה בטח הבית שלך שמתמוטט, זה הכל." אמר פורד והריק את כוסו בלגימה.

שמעתי הרבה שבחים על הספר הזה ומעולם לא יצא לי לקרוא אותו, יום אחד בשבת בבוקר אני מוצא 2 ספרים על השולחן שלי: את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" והשני הוא לא חשוב כרגע.
הסתבר לי שאבא שלי הביא אותו מחבר שלו שהוא מעריץ מושבע של מדע בדיוני (וספרים קלאסיים), וככה התחלתי לקרוא.
הספר, שמכיל בסה"כ 143 עמודים מכיל בתוכו חומר רב למחשבה, צחוק ועוד מחשבה.
הסאטירה החברתית שבספר הפילה אותי, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה (מה"ל) מפרש את המושג "הנשיא בגלאקטי" כך:
אדם שכל תפקידו הוא להסב את תשומת הלב של הציבור מהממשלה והלאה, אין לו באמת סמכות או כוח בידיים והוא בסה"כ בובה של חברי המועצה. זאת הסיבה שאדם שהוא רברבן, שחצן וחמדן הוא המושלם ביותר לתפקיד כזה.
ביד אמן מעביר דאגלס אדאמס בעזרת מילים פשוטות ביותר (ולעיתים בסלנג ממש)לקורא את ההומור הרב שבספר ואת כל הדיאלוגים,המושגים במה"ל ושאר תיאורים שטבולים באיגיון שגורם לך לתהות על משמעות החיים וכמעט להשתכנע כי הסיפור המוזר על היווצרות כדור הארץ אותו תווה אדאמס לאורך הסיפור הוא אכן אמיתי וכי עכברים הם יצורים היפר-אינטילגנטים שלא אנחנו עורכים ניסויים עליהם אלא הם עלינו.
לעיתים הייתי מוצא את עצמי צוחק בקולי קולות מהדיאלוגים שיש בהם הרבה הומור ואיגיון שמאפיינים בריטים.
הספר מציג הסברים לדברים שנראים בהתחלה מטופשים אך לאחר מכן נראים איכשהו הגיוניים כמו למה מגבת היא דבר מאוד חשוב כשאתה טרמפיסט בגלקסיה או למה כשאתה מציג הוכחות לקיום אלוהים אתה בעצם מפריך את קיומו.
היו גם קטעים רבים בהם אדאמס מציג מושגים חלליים שלאף אחד אין מושג בהם, צריך קצת יותר ריכוז לקטעים האלה שמערבים בותכם מושגים מדעיים (בדיוניים כמובן).
הספר פשוט נגמר מהר מדי, חבל שהוא חילק ככה את הספרים, ובכל זאת נהנתי מהספר בצורה שבאמת קשה לתאר במילים, רק מי שקרא את הספר והבין את ההומור של אדאמס יבין למה אני מתכוון כשאני אומר את זה.
לסיכום: ספר קליל בעל תובנות מיוחדות, עם משפטים קצרים בעלי משמעות גדולה ומדע בדיוני שנכתב כאילו הוא האמת לאמיתה.

אני ממחזר ביקורת שכתבתי לפני מספר שנים, אי שם ביקום אחר, תחת דמות אחרת ובמציאות דיסוטופית אחרת לרגל היום המיוחד שחל היום...
'ברוכים הבאים ליום המגבת הבינלאומי הידוע בשמו הפחות נוצץ ומבריק - מסיבת סוף היקום. נחווה מופע קרקסי ומגושם של הרס כוכבים באמצעות שירת הווגנים, חייזרי ההוצאה לפועל של הגלקסיה. מנחי המופע הם זֵייפוֹד בִּיבְּלבְּרוֹקְס, נשיא הגלקסיה וכעזר נגדו תנחה, קריינית הרצף הארצית טרישיה. מרווין הרובוט הדיכאוני יספר בדיחות עצובות שתגרום לכם לאבד את עצמכם לדעת או לחלופין להתחתן עם בני האומה הצרפתית (לדעתי האישית להתחתן עם צרפתי זה עונש כבד מידי) ודלתות עצמאיות, שמהמהמות לעצמן בתחושת סיפוק עצמי, תפתחנה לפניכם בציפייה שלא תעברו.
תוכלו להתראיין אצל פורד פרפקט, כתבינו לעניין מדריך הטרמפיסט לגלקסיה שהוא המדריך הכי לא נקרא ברחבי היקום או לחלופין ליידות על הקורבן האומלל ארתור דנט קוביות סוכר חומות ולהשפיל אותו על ידי כך שתתנו לו לשתות תה עם חלב, ללא חלב.
כל שאתם נדרשים לעשות על מנת שתוכלו להיכנס למסיבה הוא לאכול שקית בוטנים מלוחים קטנה שהתוקף שלה פג, כמו שמחלקים בטיסות צ'רטר שממריאות משדה התעופה ונוחתות לאחר חצי שעה כי הקברניט שכח לקחת מצפן ומפה, כוס בירה פושרת ולשאת בתיק שלכם מגבת בגודל בינוני עמה תוכלו להצליף לעצמכם בישבן רק כדאי שתקבלו לחלוחית בעיניים (את אפקט הלחלוחית בעיניים אפשר גם לקבל מחיבוק כלבלבים, מחיבוק עצים ומחיבוק עצמי) ותחכו שתעבור חללית, רצוי עם מנוע בלתי הסתברותי שתאסוף אתכם משום מקום רק כדאי להטיל אתכם בחזרה בשום מקום אחר.
מובטח לכם הומור, מובטח לכם סרקסיזם ומובטח לכם הלקאה והקאה עצמית.
לחיי ארתור דנט, אנגלי בודד בחלל החיצון - אתה לא לבד בעולם המשוגע של דאגלס אדאמס; גם מייגור תום אתך, גם דויד בואי וגם אני וכולנו חוגגים את יום המגבת הבינלאומי
https://www.youtube.com/watch?v=HyMm4rJemtI'

יש הרבה דברים שנשגבים מבינתי. כנראה שאני לא אמור להבין את הכל וזה בסדר, אולי אני גם לא צריך אבל בהחלט קיימים דברים גדולים ממני, זה הגיוני ואני מקבל את זה. להלן רשימה קצרה:

מכניקת קוונטים
חור תולעת (WORMHOLE)
חורים שחורים
ופלים בטעם לימון, איכס...
ערגליות תות
מוסיקת פופ קוריאנית, מזעזע ומחריד...
טיילור סוויפט, אולי חלאס לבלבל תמוח על האקסים שלך, וכמה קיטשיותת, כמהה?!
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

מספר ההמלצות שקיבלתי על הספר שוות פחות או יותר למספר הכוכבים בגלקסיה (וזה המון! יש שיגידו בערך 400 מיליארד כוכבים), הילולים ושבחים ואינספור מחמאות מכאן, כוכב הלכת ארץ, ועד לקצה הגלקסיה עצמה והאמת? אין לי מושג על מה כל הרעש, זה חלף מעליי כמו מטאור, או בשמו העממי - כוכב נופל, שתוך שניות נעלם מן העין והשאיר אותי עומד ובוהה בשמיים ובריק המוחלט והבלתי נגמר כשאני מטה את הראש מעט הצידה ומגרד אותו. האם פספסתי משהו? וכנראה שהספר הוא אחד מאותם דברים שהצליחו לחמוק מתחת לרדאר שלי.

רבות אמרו על הספר, קורע מצחוק הם אמרו, לא צחקתי כמו שחשבתי שאצחק (הרובוט שסובל ממאניה-דפרסיה היה בהחלט משעשע אבל גם הוא הגיע מאוחר ועם כל הכבוד הוא לא יכל לסחוב ספר שלם על הכתפיים המתכתיות שלו).
גאוני הם אמרו, אז כנראה שגאון אני לא (פיזיקאי תאורטי אני כבר לא אהיה, אוף) כי לא הבנתי 70 אחוז מהספר ובתכלס הספר הפסיק לעניין אותי אחרי הפרק השלישי אבל מי אני שאעצור את הקריאה, הרי מדובר ביצירת מופת, קלאסיקה הם אמרו, ועוד אחרי שלושה פרקים?! הספר משעמם והסיבה היחידה שהמשכתי עד עמוד 170 היא כי חשבתי שמשהו לא בסדר איתי וכנראה שאני מפספס משהו, אני בטח מחמיץ משהו חשוב. אבל הכאב ראש שהספר עשה לי לא היה שווה את המשך הקריאה ונאלצתי לעצור.

באיזשהו שלב הנחתי למחשבות שלי לשוטט ולהריץ מספר פעמים את שם כוכב הלכת ממנו הגיע פורד פרפקט, החבר של ארתור דנט – ביתלג'וז -ביתל-ג'וז - ביתל-ג'וס - Beetlejuice! - וינונה ריידר היפהפייה - מייקל קיטון – האביר האפל - באטמן – אשת החתול - מישל פייפר יפהפייה מס' 2. ואלו פחות או יותר הדברים שרצו לי בראש תוך כדי הקריאה ובין פסקה לא מובנת אחת אל האחרת אני מוצא את עצמי שר את JUMP IN THE LINE ומדמיין את וינונה מרחפת באוויר ורוקדת לצלילי הקליפסו, שייק שייק שייק שרונה, וורק וורק וורק יור באדי ליין.

הלכתי לצפות ב-Beetlejuice.

פעם, לכשהוצגה בפניי השאלה "מה הוא הספר האהוב עליך", הייתי ממלמל במבוכה משהו בסגנון-

-אין לי ספר אהוב... יש הרבה ספרים שאני אוהב מאוד באותה מידה...

-כן, הם היו עונים בעקשנות, אבל מה באמת-באמת אתה הכי-הכי אוהב?

וגם לזה לא הייתה לי תשובה, כך שהייתי מנסה להסיט את נושא השיחה לכיוון שונה. אם היו ממשיכים להציק, הייתי מסביר להם שאין ברצוני לענות על שאלות כגון אלה, באופן שאינו משתמע לשני פנים- דהיינו, הייתי מחטיף להם אגרוף לפרצוף.

ואז, בשרשרת של צירופי מקרים מטופשים למדי, התגלגל לידי ספר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה." הבטתי בו, קראתי את כריכתו האחורית, ובחנתי את כלל הספר ברפרוף מעט אדיש. שום דבר מיוחד לא היה נראה באופק. על הכריכה נכתב באותיות גדולות ומסבירות פנים- "מהדורה חדשה לסדרה הקלאסית". ובכן, חשבתי לעצמי, לא רק שמדובר בקלאסיקה, אלא שמדובר בקלאסיקה מסוג כזה שאפילו טרחו להוציא בעבורה מהדורה חדשה.

מעניין שמעולם לא שמעתי עליו.

כלומר, כן, שמעתי פעם את השם הזה, "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", אבל לא יותר מזה. העובי של הספר לא היה נראה מרשים במיוחד. למעשה, הוא היה נראה די עלוב. כמה קלאסיקה יכולה להיכנס בכל כך מעט עמודים?

בסופו של דבר התיישבתי לקרוא.

מיותר, אני חושב, לציין שנהנתי מכל רגע. אבל האמת היא שהמחשבה שעברה לי בראש כשסיימתי לקרוא הייתה- סיפור נחמד, אבל זה הכל? על מה כל המהומה? איפה פה בדיוק עניין הקלאסיקה?

ואז קראתי את כל שאר הספרים בסדרה.

והנה המחשבות שלי בנושא-

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה היא סדרת הספרים האהובה עליי ביותר.

דברים רבים נכתבו כבר על ההומור המטורף וה- הו, כה בריטי המשובח שלו. לא אהבתי את ההומור של הספר רק בגלל שמצאתי את עצמי כל כמה פסקאות צוחק בקול רם ללא שליטה, אלא גם בגלל שגליתי את עצמי מחדש בתוך ההומור הזה. לא הייתי מודע לקיומו של עולם הומור הנונסנס הבריטי לפני כן, ולא ידעתי עד כמה הוא משפיע עליי ועד כמה אני אוהב אותו. הספר הזה פתח לי פתח אל סגנון חדש של בדיחות מתחכמות, ממורמרות, או סתם שטויות במיץ עגבניות, שנשבתי בקסמן בבת אחת.

אני בקלות יכול לראות אנשים שלא יתחברו להומור של הספר הזה. זה לא הומור פשוט וסטנדרטי, שרואים בדרך כלל בקומדיות אמריקאיות. לאנשים שזה לא הסגנון שלהם הספר הזה יכול להיות מעיק. אבל לי אישית- זה עשה את זה לחלוטין. ואם אתם לא יודעים מה בדיוק הסגנון שלכם- תנו הצצה. אולי תופתעו לגלות סוג חדש של צחוק שלא הכרתם.

מה אוכל להגיד על העלילה? לא יותר מדי. זאת באמת לא העלילה שמחזיקה את סדרת הספרים הזאת אלא יותר מה שמסביבה. ההרפתקאות השונות שעוברים גיבורי הסיפור כמעט ולא מתחשבים בתבנית הסיפור הרגילה של "מסע הגיבור", או מה. הם בעיקר נועדו כדי לחזק את המסר הענקי שהספר הזה מעביר לעולם. כמובן, כל דמות שם היא לא פחות ממבריקה. בעיקר אהבתי, כמובן, את מרווין, שגרם לי לצחוק הכי הרבה במהלך הסדרה. אבל הסיפור בעצם לא עומד בפני עצמו- הוא חלק מיקום עצום ומטורף, מלא באינספור פרטים וסיפורים, כולם משוגעים ושטותיים באופן פנטסטי, וכולם גרומים לך להביט בשמי הלילה זרועי הכוכבים במבט קצת אחר.

וכעת אני רוצה לדבר על השינוי הגדול ביותר שהספר הזה עשה בי- הסיבה שבגללה אני כל כך כל כך אוהב אותו ואת דאגלס אדמס בכלל. המסר של הסיפור.

ההבדל בין המסר של הספר הזה לבין מסרים של הרבה ספרים אחרים הוא, שבעוד שמסרים של ספרים אחרים גורמים לי לחשוב ולהרהר בהם קצת, הספר הזה והמהות הכללית שלו עזרו לי בפועל.

למי שלא מכיר את הספר, אומר ש'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה' הוא ספר בדיוני שמכיל בתוכו את כל החכמה והידע הקיימים ביקום, ועל גב הספר מודפסות שתי מילים באותיות מאירות עיניים- "בלי פאניקה".

וזהו. על זה כל הספרים האלה מדברים. בלי פאניקה. לפעמים מחשבות מפחידות מתגנבות לראש על משמעות החיים, היקום וכל השאר, ולפעמים אנחנו מרגישים כל כך קטנים בתוך כל היקום האינסופי הזה. הספר הזה לא מציע משמעות כלשהי לחיים. להיפך- הספר דוחה מכל וכל את האפשרות שאחת כזאת בכלל קיימת. אבל גם אם כן, גם אם הכל נורא, גם אם היקום הענקי הזה הוא חסר כל משמעות, גם אם החיים שלך יעלמו ויתנדפו בתוך זמן קצר, גם אם אין כלום אחרי המוות מלבד חור שחור ואפל, גם אם אין שום תקווה-

"בלי פאניקה."

תן מקום למחשבות האלה, אמר לי הספר. תחשוב על זה- זה בסדר. אבל רק בלי פאניקה. אם הכל נראה לך קשה וקצת אפור, אם אין לך מושג מה היא התשובה- זכור שהיא בסך הכל ארבעים ושתיים, ושזה לא משנה מה זה בכלל אומר, תנשום עמוק, שתה ספל תה, אל תשכח להצטייד במגבת, בלה בנעימים עם מה שלא עושה לך טוב, תישן קצת, תהיה נחמד לסובבים אותך, תצחק קצת, ובלי לפאניקה.

יום מגבת שמח (באיחור)