את כל הטרילוגיה קראתי במהלך שמירה בבסיס בלילה אחד...לפני איזה 7 שנים....אני זוכרת איזה בעיטה קיבלתי מהסיפור הזה ועד היום לא יצא לי לחזור לקרוא אותו שוב למרות שאני ינסה לעשות את כל המאמצים להשיג את הספרים ולקרוא שוב הפעם לא במדים אלא בפיג'מה נוחה על הספה שלי!!!! מה שזכור לי שאגוטה פשוט הצליחה להעביר את התחושה הקשה והמרה דרך המילים שלה.גם שאני קוראת ביקורות על הספר שמתארות את עלילתו ותוכנו כזוועה אני מחייכת כי משום מה נידמה לי שזה בדיוק מה שאגוטה ניסתה לעשות בכתיבה החדה שלה חסרת התחנחנות פשוטה לחתוך בבשר החי....אני מניחה שאחרי שאקרא אותו שוב יהיה לי מה לכתוב עליו קצת יותר לעומק ולא רק זיכרונות של תחושה כזאת או אחרת...

ראשית אתחיל עם הכותרת:"ציפורים מתות בסתר" (מה?? מאיפה?? למה???) אני בהחלט מסכימה עם אחת הביקורות שהמליצו על שם אחר לספר "אפר של ורדים" זה מוטיב חוזר בסיפור ושם ראוי הרבה יותר. אני מאוד אוהבת סיפורים שנמשכים על פני דורות גם אם המשמעות לקרוא 1000 עמודים מבחינתי עם העלילה כתובה ברמה טובה אני מוכנה להמשיך לקרוא ולקרוא להתאהב בדמויות לכאוב את כאבן להתרגש איתן ובעיקר להתגעגע כאשר הסיפור ניגמר. אני מודה היו חלקים של כמה וכמה שורות שדילגתי כי התיאורים הפריעו לי להמשך הסיפור ונקטעה לי המחשבה והריכוז. אבל מדובר בשורות בודדות יחסית ולכן הן לא גרעו מערכו של הרומן המקסים הזה. נחמד להכיר את אוסטרליה מהצד והתקופה שבה מתרחשת העלילה. מגי,דמות הנחבטת ממציאות נוראה למציאות נוראה עוד יותר. היא לא התמימה שמחפשים כאשר מתחילים לקרוא רומן מהסוג הזה ,היה לה בהחלט יד בגורלה העצוב והיא השלימה איתו ( או שלא..) יש לי כמה חורים קטנטנים בעלילה שסיקרנו אותי לדעת... מה היה עברו של ראלף? מה קדם להחלטתו להפוך לכומר לא מסופר על ילדותו דבר הוא פשוט צץ "כחתיך" "בלתי ניתן להשגה" "מחוזר" ההתנהגות שלו תמוהה בהתחלה כאשר סיפורו עדיין שזור במרי. ושם הוא די ניראה כנער שעשועים יותר מאשר כומר. והייתה גם הרגשה שהוא די נהנה מכל העניין. פיאונה נשארה ללא "הסיפור הגדול" שלה והוא מוזכר ממש בכמה משפטים לא עסיסיים בכלל ולא גורמים להבנה הוא הזדהות עם חייה הקודמיםלפני שהפכה לאמו של פראנק. מיותר לומר שגם יתר האחים ממש לא מעניינים וגם לא עניינו את הסופרת כאשר הוסיפה אותם לסיפור אבל...צריך דמויות משנה והרי לכם הדמויות המושלמות...הכי ברקע שאפשר... לא התרגשתי מדיין שלמעשה היה אמור להיות "ה"עניין ולא ניתנה התחושה שמגי עצמה כל כך מתרגשת ממנו חוץ מכמה אזכורים של "נכון הוא ניפלא?" (או משהו בסגנון) אפילו מותו לא גרם לי עצב כמו החוסר אונים של אהבה בלתי ממומשת ( ואני לא בן אדם רומנטי..) ג'אסטין מעצבנת אבל היא למעשה כל מה שנישאר .. עוד דבר שהייתי שמחה לדעת כדי לסגור את המעגל הוא מה עלה בגורל אביה לוק? לא ניכתב על כך מאום. בכל זאת....ניכנס לי ללב משך אותי בטרוף ולא יכולתי להניח לרגע בצד. אומנם לא כמו שכתוב מאחורי הספר כי לא ירדו דמעות ולא נזקקתי לממחטות אבל בהחלט שבה את ליבי ואני ישוב לקרוא אותו...עוד כמה שנים...

אנחנו כל הזמן חיים בתחושה של קטנות אל מול...מול כל מיני ...כל מי שנדמה לנו שהוא חכם מאיתנו עשיר מאיתנו בעל דימיון מפותח יותר משלנו והרשימה עוד ארוכה... וזה דווקא מה שלא היה לא ברור בילד המתוק הזה האקלברי (ובעל שם מעניין שלא ראיתי עוד סופר מעיז להשתמש בו כי הוא בהחלט שמור רק לילד הספציפי הזה והא נבחר לא סתם)האק בעל חושים חדים שאינם מטעים אותו יודע בזמן למסור את כל כספו על מנת שאביו לא יוכל להניח את ידיו על הממון ולקנות מן הסתם שתייה חריפה ולהרוות את צימאונו לאלכוהול ואלוהים יודע מה ...לאחר שאביו מוציא אותו מביתו החדש ומעלים אותו מעיניי כולם ונועל אותו בבקתה איפה שהוא. בנחישות של חתול רעב (קצת שמנמן ועצל אבל עדיין רעב...) הוא מפלס את דרכו ובורח מידי אביו ובכלל מכולם. מאוד אהבתי את החברות היפה שנירקמה להאק עם ג'ים אפילו שהוא מכונה "כושי" והרבה מבקרים לא אהבו את הניחוח הגזעני אפשר להבין מניין הוא בא מכיוון שהסופר גדל לתוך תקופהב שבה הכושים היו עבדים של ה"לבנים" והושרשו בו כל מיני דעות (כמו שבנו מושרשות דעות לרוב על מיני מיעוטים ושקרן מי שיגיד שלא..) היה נידמה לי שבמקומות שלמעשה הוא מדבר על ג'ים או חושב עליו מחשבות הוא למעשה מבדח את עצמו או אולי אותנו מכיוון שבפועל רואים כמה הוא קשר קשר טוב וחברי ונאמן עם ג'ים וגם ג'ים הרגיש אותו דבר כלפיו. מעיינים של ילד מסופר על מוות ועל מוסריות בלי לשפוט לרגע בין טוב לרע אלא רק לפעול על פי צו הלב...הכי חשוב לשבת ברפסודה ולשוט בנהר (כמה שאנחנו בימינו צמאים לאהבת הטבע השקט הצניעות והפשטות של החיים וכמה שכל אלו רחוקים מאיתנוחלה שלי וכותבת על חוסר ההבנה...האקלברי שיחסית לילד רחוב חסר השכלה עני ומה לא מגלה פה את האינסטינקטים הבריאים שלו יחסית לכל האמור לעיל ופועל על סמך ריגשותיו.וכל זה נופל אפיים כאשר הדמות של טום סוייר מופיעה לה לקראת הסוף ופשוט מוציאה את המיץ הן לדמויות והן לקוראים. בתחושה הפנימית שלי היה הרבה כעס והוא רק הלך והחריף כאשר האמת נחשפת בסופו של דבר . טום ה"רומנטי" חייב שהכל יעשה על פי הספרים שהוא קורא הוא חייב להיות סוג של רובין הוד סטייל גיבור סטייל לא יודעת מה פשוט נודניק והייתי מקבלת את זה בסלחנות אם היה מדובר במשחק דימיוני של ילדים אבל ההרפתקאות שלו גבלו בהתעללות בג'ים שהרבה מהתאורים הסופיים פשוט דילגתי קצת קדימה כי נהייתה לי תחושה לא טובה בבטן ובפה (תחושה שאם הוא היה עומד לידי פיזית הוא היה מקבל סטירה) ומה שהלהיטה את הכעס היא הידיעה שטום ידע שג'ים כבר עבד משוחרר זה היה השיא מבחינתי...אז מה לא הבנתי כל כך??? את האק בכזאת חוכמה ונחישות הוא ברח מאבא שלו הוא תימרן סיפורים בין אנשים שונים שהוא פגש בדרך הוא ידע לזהות את הרמאים וחמק מידיהם וכל זה לא הספיק כדי למלא את ביטחונו. הוא עדיין חשב שבגלל שטום סוייר הוא ממעמד יותר גבוהה משלו והוא קורא ספרים והוא יותר "עשיר" אז כנראה הוא יודע הכי טוב איך לשחרר את ג'ים...ואלו הנקודות הבודדות שאני מורידה ממנו!!! נהנתי לקרוא את הספר מאוד,לא ברמה שלא יכולתי להניח בצד אבל עדיין כל רגע פנוי הוקדש להתקדמות משמעותית מומלץ בחום לכל מי ששכח מה זה להיות ילד!!!!!

אנחנו כל הזמן חיים בתחושה של קטנות אל מול...מול כל מיני ...כל מי שנדמה לנו שהוא חכם מאיתנו עשיר מאיתנו בעל דימיון מפותח יותר משלנו והרשימה עוד ארוכה... וזה דווקא מה שלא היה לא ברור בילד המתוק הזה האקלברי (ובעל שם מעניין שלא ראיתי עוד סופר מעיז להשתמש בו כי הוא בהחלט שמור רק לילד הספציפי הזה והא נבחר לא סתם)האק בעל חושים חדים שאינם מטעים אותו יודע בזמן למסור את כל כספו על מנת שאביו לא יוכל להניח את ידיו על הממון ולקנות מן הסתם שתייה חריפה ולהרוות את צימאונו לאלכוהול ואלוהים יודע מה ...לאחר שאביו מוציא אותו מביתו החדש ומעלים אותו מעיניי כולם ונועל אותו בבקתה איפה שהוא. בנחישות של חתול רעב (קצת שמנמן ועצל אבל עדיין רעב...) הוא מפלס את דרכו ובורח מידי אביו ובכלל מכולם. מאוד אהבתי את החברות היפה שנירקמה להאק עם ג'ים אפילו שהוא מכונה "כושי" והרבה מבקרים לא אהבו את הניחוח הגזעני אפשר להבין מניין הוא בא מכיוון שהסופר גדל לתוך תקופהב שבה הכושים היו עבדים של ה"לבנים" והושרשו בו כל מיני דעות (כמו שבנו מושרשות דעות לרוב על מיני מיעוטים ושקרן מי שיגיד שלא..) היה נידמה לי שבמקומות שלמעשה הוא מדבר על ג'ים או חושב עליו מחשבות הוא למעשה מבדח את עצמו או אולי אותנו מכיוון שבפועל רואים כמה הוא קשר קשר טוב וחברי ונאמן עם ג'ים וגם ג'ים הרגיש אותו דבר כלפיו. מעיינים של ילד מסופר על מוות ועל מוסריות בלי לשפוט לרגע בין טוב לרע אלא רק לפעול על פי צו הלב...הכי חשוב לשבת ברפסודה ולשוט בנהר (כמה שאנחנו בימינו צמאים לאהבת הטבע השקט הצניעות והפשטות של החיים וכמה שכל אלו רחוקים מאיתנוחלה שלי וכותבת על חוסר ההבנה...האקלברי שיחסית לילד רחוב חסר השכלה עני ומה לא מגלה פה את האינסטינקטים הבריאים שלו יחסית לכל האמור לעיל ופועל על סמך ריגשותיו.וכל זה נופל אפיים כאשר הדמות של טום סוייר מופיעה לה לקראת הסוף ופשוט מוציאה את המיץ הן לדמויות והן לקוראים. בתחושה הפנימית שלי היה הרבה כעס והוא רק הלך והחריף כאשר האמת נחשפת בסופו של דבר . טום ה"רומנטי" חייב שהכל יעשה על פי הספרים שהוא קורא הוא חייב להיות סוג של רובין הוד סטייל גיבור סטייל לא יודעת מה פשוט נודניק והייתי מקבלת את זה בסלחנות אם היה מדובר במשחק דימיוני של ילדים אבל ההרפתקאות שלו גבלו בהתעללות בג'ים שהרבה מהתאורים הסופיים פשוט דילגתי קצת קדימה כי נהייתה לי תחושה לא טובה בבטן ובפה (תחושה שאם הוא היה עומד לידי פיזית הוא היה מקבל סטירה) ומה שהלהיטה את הכעס היא הידיעה שטום ידע שג'ים כבר עבד משוחרר זה היה השיא מבחינתי...אז מה לא הבנתי כל כך??? את האק בכזאת חוכמה ונחישות הוא ברח מאבא שלו הוא תימרן סיפורים בין אנשים שונים שהוא פגש בדרך הוא ידע לזהות את הרמאים וחמק מידיהם וכל זה לא הספיק כדי למלא את ביטחונו. הוא עדיין חשב שבגלל שטום סוייר הוא ממעמד יותר גבוהה משלו והוא קורא ספרים והוא יותר "עשיר" אז כנראה הוא יודע הכי טוב איך לשחרר את ג'ים...ואלו הנקודות הבודדות שאני מורידה ממנו!!! נהנתי לקרוא את הספר מאוד,לא ברמה שלא יכולתי להניח בצד אבל עדיין כל רגע פנוי הוקדש להתקדמות משמעותית מומלץ בחום לכל מי ששכח מה זה להיות ילד!!!!!

וואו...נשארתי עם פה פעור בסוף הספר ...אז הסיבה שהוא מקבל אצלי "ספר טוב" ולא מעולה,זה שהיא טוחנת את השכל בתיאורים ממש מיותרים שבגללם קיבלתי מלא פעמים עצבים ופשוט שמתי את הספר בצד (ספר מעולה מעולם לא נתן לי להניח אותו בצד) כמה שניסיתי להסביר לסובבים אותי מה מיוחד בספר הזה לא עלה במידה אחת עם ההרגשה של הקריאה ובבת אחת החלטתי לוותר ולא לנסות להסביר פשוט מי שרוצה לדעת חייב להתאמץ ולקרוא!!!! חייב!! זה בהחלט ספר שלא נתן לי מנוחה חשבתי עליו ועל התובנות שעולות ממנו... אני מצטערת אם התיאורים שלי סתומים פשוט ברגע זה סיימתי אותו והתחושות עדיין מהדהדות לי בראש...כנראה אני צריכה להירגע ממנו ועוד כמה ימים אני יוכל לכתב ביקורת אמתית...ויש לי הרבה מה להגיד על הספר הזה...הולכת להירגע לי עם ספר אחר בנתיים!!!

את כל הטרילוגיה קראתי במהלך שמירה בבסיס בלילה אחד...לפני איזה 7 שנים....אני זוכרת איזה בעיטה קיבלתי מהסיפור הזה ועד היום לא יצא לי לחזור לקרוא אותו שוב למרות שאני ינסה לעשות את כל המאמצים להשיג את הספרים ולקרוא שוב הפעם לא במדים אלא בפיג'מה נוחה על הספה שלי!!!! מה שזכור לי שאגוטה פשוט הצליחה להעביר את התחושה הקשה והמרה דרך המילים שלה.גם שאני קוראת ביקורות על הספר שמתארות את עלילתו ותוכנו כזוועה אני מחייכת כי משום מה נידמה לי שזה בדיוק מה שאגוטה ניסתה לעשות בכתיבה החדה שלה חסרת התחנחנות פשוטה לחתוך בבשר החי....אני מניחה שאחרי שאקרא אותו שוב יהיה לי מה לכתוב עליו קצת יותר לעומק ולא רק זיכרונות של תחושה כזאת או אחרת...