שמונה חודשים עברו מאז הפעם האחרונה שפרסמתי כאן ביקורת. קראתי לא מעט ספרים, מעט מהם ממש שבו את לבי, אבל מתוך השגרה העמוסה והמעייפת להחריד לא מצאתי בסופי השבוע די מרגוע כדי להתחיל ולהרעיף עליהם שבחים ותיאורים מתפלפלים.
אבל אז הגיע שמעון אדף וכך הדליק בי מחדש אהבה שכמעט וגוועה, אהבה למילים, לרגשות, לדמיון חסר מעצורים, לשפה. זה התחיל ב"ערים של מטה", הספר שחותם את טרילוגיית ורד יהודה. התחלתי מהסוף ולא ידעתי, אבל למזלי הקשר בין שלושת הכרכים שמרכיבים את הטרילוגיה רופף. ואם כן, אם היה זה ערים של מטה ששבה את לבי למה אני מוצא את עצמי כותב על כפור? המחשבה הראשונה שעולה לי לראש היא פשוט כי הזכרון ממנו עוד טרי. אתמול סיימתי אותו, לעומת ערים של מטה שסיימתי לפני כחודש. אם אני אהיה חייב להתוודות, את "ערים" אהבתי יותר. הוא היה יותר נגיש, יותר קולח, יותר פנטסטי ופחות מכאני וחורקני מאחיו הבכור. למרות זאת, ב"כפור" מצאתי גרעין לא מפוצח שמכיל הרבה יותר מהניצוץ הזה שאי אפשר להניח עליו את היד. הוא כאילו נשתל בתוכך וצומח עד שהוא מביא את הרגשות והמחשבות שבך לידי גאות.
הדבר האחרון שאפשר להגיד על הספר הזה הוא שהוא קומוניקטיבי. ידעתי שקריאה בספר של אדף לא תהיה קלה, אבל לא ידעתי איזה אתגר יחכה לי. למדתי להעריך בחירות אמנותיות, ידעתי להעריך פוסט-מודרניזם למרות שזה לא הסגנון שלי, נתתי לאדף הזדמנות פשוט כי ידעתי שהרעיונות שלו שווים את זה, הכתיבה שלו שווה את זה, והחוויה כולה בלתי ניתנת לתיאור. הרעיונות שלו יפהפיים, נוגים, טבולים כולם בגאונות לא מזוקקת, בראשיתית, מלאת מעוף. כמה דמיון, הרגשה שאין גבולות לעולם של אדף ושעדיין הכל מעוגן כל כך במציאות. היהדות נדמית פתאום כל כך רומנטית, צבעונית ומלאת קסם וכישוף.
כפור מסופר מפיו של דורון אפללו, דמות שמופיעה בתפקיד יותר מובהק בערים של מטה ועל כן היה לי קצת יותר רקע לגביה. לא אפרט ורק אגיד שגם דורון אפללו מבכה את מות אחותו כמו יוצרו אדף, והאבל ניצק אל תוך כל מילה ומילה ברומן הזה. האבל שם, כמו ענן שחור מעפיל על כל העלילה. עצוב, נוגה, שירי, היישר לתוך הקרביים. האבל הכי כואב שאפשר. אדף יודע איך לתמרן את השפה לטובתו, איך להביא משפטי סיום לידי התכווצות אכזרית של הלב. איך לתאר את האובדן כמו חור שחור, נוראי נוראי נוראי. הוא מתמחה בזה. התמקצע באמנות האבל. כל הדמויות הן בנות דמותו, נבראו מצלמו, כמו שדורון אפללו אפילו מעיד במהלך הספר. בכולן יש די כדי לרתק את הקורא. כולן רומנטיות בדרכן, מעוצבות למשעי. כולן נורא עצובות, אבל לא כורעות תחת קיום אקסיסטנציאליסטי אפרורי.
