שתינו הרבה, כבר אינני יודע כמה כוסות. כבר נשארנו הלקוחות האחרונים בקברט והעובדים חיכו שנלך ויוכלו לסגור. לבסוף גירשו אותנו בנימוס.
השעה היתה אחרי שתיים בלילה. לא רציתי ללכת עם בת זוגי למלון "דוק דה בראטן" שהכירו אותי בו ולא פעם התארחתי שם עם ארמאנד והילדות.
אתה בטוח שאין עוד שום מקום פתוח?
יש כמה חורים בנמל.
ניסע לשם..
אחרי חיפוש ממושך מצאנו מונית. והפעם, באפלת המכונית, הצמידה את שפתיה לשפתי, במין עווית של חיבה, ללא אהבה. היא לא דחתה את ידי שהנחתי על שיפולי גבה, וחשתי שהיא רזה מאוד ולוהטת מאוד מתחת להגדיה הרטובים.
..
היא לא אמרה כלום. גם אני לא. רק ביקשתי שיעירו אותנו ברבע לשש. לא היתה לי מזוודה. מזוודותיה של מרטין היו בשמירת החפצים בתחנה, ולא טרחנו ללכת לקחת אותן.
כשנסגרה הדלת שאלה אותי: נשכב כל אחד במיטה שלו, נכון?
הבטחתי לה. הייתי נחוש בדעתי.
היה שם חדר רחצה קטן והיא נכנסה אליו ראשונה ואמרה לי: תשכב לישון..
כששמעתי אותה הולכת וחוזרת, פותחת וסוגרת את הברזים, היתה לי פתאום, אדוני השופט, תחושת אינטימיות מוזרה, האמן לי אם תוכל, שמעולם לא ידעתי עם ארמאנד.
אני תוהה אם עוד הייתי שיכור. אני חושב שלא. התפשטתי ונכנסתי אל מתחת לסדינים. שעה ארוכה עברה והיא לא באה.
..
הכל בסדר ענתה. שכבת?
כן
אני באה..
כיביתי את האורות בחדר, למען הצינעה. וכך כשפתחה את דלת חדר הרחצה, היתה מוארת מגבה.
היא נראתה לי קטנה יותר, רזה עוד יותר. היא היתה עירומה והחזיקה מגבת לפניה, לא כהצגה, יש להודות בכך, ואפילו בטבעיות רבה.
...
לילה טוב.
כיביתי את האור ולא נרדמנו. שתיים שלוש פעמים בתוך רבע שעה התהפכה מצד אל צד ונאנחה.
לא היתה בליבי שום כוונה תחילה, אדוני השופט, אני נשבע לך. ברגע מסויים אף חשבתי שאני עומד להירדם והתחלתי להתנמנם.
ודווקא אז זינקתי וניגשתי אל המיטה הסמוכה. פני, שפתי חיפשו את השיער הכהה ומלמלתי:
מרטין...
התנועה הראשונה שעשתה אולי נועדה להדוף אותי! לא יכולנו לראות זה את זה, היינו עיוורים שנינו.
השלכתי מעליה את השמיכה. כמו בחלום, בלי לשקול בדבר, בלי לחשוב, בלי לדעת בדיוק מה אני עושה, בדחף שאין לעמוד בפניו, חדרתי אליה באחת.
אותו רגע היה לי תחושת גילוי, נדמה לי שבפעם הראשונה בחיי יש לי אישה.