יומנה של אנה פרנק הוא אחד הספרים היחידים שכל קורא שניגש לקרוא אותו לראשונה יודע את סופו, את הדרך שעשה הספר כקונספט אל ידיו ומותה של הכותבת הצעירה שלא זכתה לראות את יומנה הופך לספר - אבל לא את הדיוק של האירועים המתרחשים בו.
זו הפעם הראשונה שבה קראתי את הספר, שלדעתי ולהרגשתי האישית, אם בתור יהודיה, ישראלית או אישה – הייתי חייבת לעשות. אם בתרבות שלנו כקוראים ישנם ספרים שהם "מאסט" – אז זה אחד מהם, לנו כאן בארץ ישראל, ועוד כשחלק מאיתנו גם צאצאים של ניצולים מתקופת השואה.
על אנה פרנק שמעתי אין ספור: הבית באמסטרדם, עץ הערמון הנשקף מחלון "הבית האחורי" [ושהתמוטט לפני כשנה או יותר וחלקים ממנו פוזרו במספר מקומות בעולם ונשתלו מחדש], ילדה בת 13 שכותבת יומן, על משפחתה ויתר המסתתרים שחוץ מאביה כולם נספו בשואה ובמיוחד על כישרונה הגדול בכתיבת הדברים: שנתיים בבית אחד סגורים ומסוגרים.
כישרונה של אנה הוא סוג של חידה – מי שלא קרא את הספר לא יבין ולא יוכל להפנים את היכולות שהיו לילדה הזו להתבטא, לספר, לחוות, לתאר. אין ספק שאם מבוגר היה כותב את קורות הסתגרותו והסתגרות בני משפחתו בבית שכזה ההסתכלות הייתה לבטח מפחידה, מורכבת מרגשות שהמוות הצפוי מלווה אותן, חסרת אופטימיות, קשה מנשוא, מתסכלת.
לא פעם מצאתי את עצמי תוהה האם באמת כתבה ילדה בת 13, המתבגרת לתוך 14 ומ-14 ל-15 , "סיפור" שכזה? אנה כותבת ל"קיטי", חברה דמיונית שהיא היומן, והספר שמתגלה ממנו אינו מלא מִסכנוּת ופחדים כמו שאולי היינו מצפים במצב הסתגרות שכזה, אלא בעיקר חיי היומיום המכניים והיחסים בין כל הסובבים-המסתתרים, האוכל וחוסר האוכל, המסתירים, הבית ופשטות החיים של אז, התנהלות המגורים בבית האחורי, יחסיה עם הוריה ואחותה, והתקווה הגדולה שלה לחיות – אם לכתוב, להיות עיתונאית או סופרת ואהבתה לטבע. אנה מציאותית ומתבטאת בהמון כנות, פשטות ולמרות הכל – אופטימיות.