זהו ספרה האחרון של אסתר שטרייט-וורצל, ובמידה רבה, הנועז שבהם. הוא יצא לאור באקלים פוליטי שבו ההתנתקות עדיין שווקה בתקשורת כהצלחה, ובאותה שנה עוד העזו לדבר על התוכנית הבאה בתור: 'תוכנית ההתכנסות', לגירוש תושבי יהודה ושומרון מביתם. הספר הוא לא רק נועז בעצם עת הפרסום שלו, אלא בהפיכתם של אותם צעירים וצעירות מתנגדי הגירוש מעזה למעין חסמב"ה של דורנו. נתקלתי לראשונה בספר לפני חודש, ואם לשפוט לפי קובעי הדעה בערוצי התקשורת המובילים כיום (כאשר אז המצב היה חמור פי כמה), ניתן להעריך שקיתונות של בוז נשפכו על הספר ועל הסופרת, ואני מוכן להמר על כך שהאמירה "זקנותה מביישת את ילדותה" הופיעה בטורי הביקורת במדורי הספרות 'הנאורים'. וזו הנועזות: להשתמש במוניטין הגדול שזכתה לו עם פרסום הספרים 'אורי', 'אליפים', ולחתום את הקריירה שלה בספר שמתאר ילדות המוסרות את נפשן למען ארץ ישראל השלמה, תוך עקירת עצמה מליבת הקונצנזוס.
על הסגנון והכתיבה אני לא אכביר מילים. יש מי שיאהב את הכתיבה החסמבאית-אליפית, יש מי שלא, אבל הספר החזיר אותי בבת אחת לגיל 14, אז עמדתי בתור נער מסורתי על המתרס, וצפיתי בכל המתרחש על גבי מרקע הטלוויזיה, מבלי לקחת חלק פעיל בהתנגדות. לבושתי, היה פרק זמן שבו האמנתי שההתנתקות אכן תוכיח איזה משהו לאומות העולם על נכונותנו לשלום, אבל התמימות האווילית הזאת קרסה בקול רעש גדול כבר בעופרת יצוקה (ומה נאמר על השביעי באוקטובר עבור תושבי עוטף עזה עצמם, שחלק לא מבוטל מהם מבקש כיום להפוך את עזה לשדה בוטנים-תפוחי אדמה עד לקו החוף).
היכולת לכתוב ספר שיחזיר אותך אל המאורעות עצמם, גם עשרים שנה אחרי כתיבתו, ראויה לשבח, וזה הופך את הספר לחובת-קריאה עבור הדורות הבאים, לזכור, ולא לחזור על השגיאה שנית.

ולסיום, ציטוט מעמוד 251, שהתגשם לדאבוננו אחד לאחד:
"הם לא מבינים, לא מבינים כלל, ששום דבר לא משביע את רעבונם של הערבים, כי התיאבון שלהם לנגוס באדמת הארץ אין לו סוף, והוא גדל יחד עם האכילה. פרט לכך: הם לא יראו את הוויתורים שלנו כסימן לנדיבות או לגודל נפש, אלא כאות לחולשה ולכניעה לכוחם, ואז במקום להביא את השלום שכולם מבטיחים לנו, תביא הנסיגה מגוש קטיף מלחמה חדשה, גרועה וקשה מקודמותיה. כך או כך יישפך דם. מי יודע כמה דם."

כבוד למגזר שסופרת ברמה של אסתר שטרייט וורצל כותבת על הפצע הפתוח של השסע הלאומי מצד הציבור הסרוג.
למי שלא חווה את הגירוש,הספר הזה מרתק.אך מי שבאמת היה שם יכול להסתייג מהדברים הסובבים שבספר.אני אישית מאוד נהניתי לקרוא אותו.ממליץ עליו בחום.

בסדר.
לא משהו.
הוא נמרח בהרבה מקומות, יש קטעים משעממים, -
היו לאסתר ביצועים הרבה יותר טובים.
היה עוד משהו שהפריע לי.
בספר היו המון ביטויים כמו בעז"ה, אי"ה -
וממש לא הסתדרתי איתם. במהלך הקריאה, הרגשתי כאילו המספרת מנסה להחזיר את הקורא בתשובה.
אבל, אני שמחה שלמדתי על ההסטוריה של פינוי גוש קטיף, מזווית אחרת.
בסך הכל, לא משהו.

ברגע הראשון, כמי שזוכרת את הטראומה של הגירוש- לא באופן אישי אבל כציבור- שמחתי לראות שכותבת ידועה ומוכשרת כותבת עליו ספר.
אבל ברגע הבא- הספר פשוט לא כתוב טוב, מצטערת. וורצל שוב נופלת לפח הדמויות הפלקטיות וסיפורי אהבה קיצ'יים בין בני נוער, חיי הישוב בגב ההר כביכול לא ממש אמינים והספר מלא בנאומים אידאולוגיים ומעמיס מדי. ובכלל- החוויה העיקרית, אותה תחושת בגידה ושבר שחשו כ"כ הרבה אנשים- לא תופסת מקום מרכזי מספיק בספר. יתכן כמובן שלא רצו להלחיץ ולהעמיס על הקורא הצעיר, אבל עדיין יוצאים בהרגשה חסרה.
בסה"כ- כוונה טובה, תוצאה פחות. מקווה שסופרים נוספים יקחו על עצמם לספר מעט מהסיפורים האנושיים כ"כ של התקופה הזאת ולהנגיש אותה לכלל הציבור.

בתקופה זו יותר מתמיד חובה עלינו. על כולנו, בלי יוצא מהכלל. להתוודע שוב לקיץ 2005- לגירוש המר והנהמר- מגוש קטיף. לא לחינם זכה ספר זה בפרסים ובשבחים גדולים ורבים כל כך. זה ספר מרתק. אנושי . מרגש ובעיקר מצלית לתאר בצורה יוצאת דופן מאבק עיקש וצודק על החלטה שרירותית ובלתי צודקת בעליל. מאבק על הבית. על החיים. על מה שנבנה בעשר אצבעות. סיפור של קיץ 2005. המאבק על גוש קטיף. משלב גם סיפור אהבה ראשונה. צנועה ומרגשת שמתחזקת מיום ליום דך הקושי והכאב.
ספר חובה. מומלץ.

בדרך כלל אני אוהבת את הספרים של הסופרת הזאת, אבל הפעם התאכזבתי.
קודם כל- אם הספר אמור לייצג את מה שקרה בזמן גירוש קטיף בציבור הדתי, הוא ממש לא עושה את זה.
חוץ מהעניין של המאסר- שסופר בצורה יבשושית ולקונית- הספר עוסק בשחצנות מוסווית-חלקית של הבת המספרת, כשהיא כל הזמן אומרת עד כמה היא ואחיותיה מתלבשות בצניעות וחסידות, ומתיאוריהן מבינים שהם חרד"לים או לפחות קיצוניים מאוד.
זה בעיניכם מייצג את כל המגזר הדתי? את ה"מתנחלים"?
זה מקבע את הדעה של אחרים על דתיים!
גם האירוסין שלה למעצבן ההוא כבר בגיל 17 לא משכנעים אפילו מעט.
הייתי ממשיכה לכתוב, אבל זה פשוט מרגיז אותי.

ספר נחמד.לא מייצג אף צד..

נראה ספר מהמם