כבר את הראשון לא ממש אהבתי.
לדעתי הרעיון הכללי של העולם של בני האלמוות אדיר, אבל הכתיבה, ובעיקר הדמות הראשית גרועות. אולי הכתיבה עצמה עוד בסדר, אבל בגלל שהספר נכתב מנקודת המבט של הדמות הראשית עושה רושם שהכתיבה והדמות הראשית משתלבות זו בזו, והדמות של אוור היא שטחית, קיטשית, מטומטמת וחסרת אופי.
אף פעם לא התחברתי לאוור ולא חיבבתי אותה, אבל העלילה בשניים הראשונים הייתה סבבה ודיימון סבל את אוור בדרך מיסתורית (ואותו דווקא כן חיבבתי.) והספר היה נחמד.
אבל בספר השלישי, ארץ הצללים, אין בכלל עלילה!
לכל ספר אמורה להיות מעין עלילה משלו, שכוללת בעיות, פיתרונות, תגליות חדשות, נקודות שיא...משהו! בספרים הקודמים אכן הייתה עלילה, היו כמה בעיות גדולות שלא נפתרו ונשארו לספר הבא וזה בסדר גמור, אבל הייתה בעיה שהספר התמקד בה, היא נפתרה, וסך הכל היה נחמד.
בארץ הצללים אין עלילה. יש רק אינסוף בעיות, בעיה ענקית אחת בסוף, וסצנות קיטשיות מחליאות.
כקוראת, אני אמורה להתעניין בעלילה. להיות במתח ברגעים המותחים, לצחוק ברגעים המצחיקים, להרגיש חלק ממה שהרגישה הדמות הראשית. וההרגשה שלי בקריאה של הספר הזה הייתה זהה לגמרי, כל מה שהרגשתי היה רצון עז לצרוח על אוור ולהרביץ לה עם משהו כבד. באמת.
הקללה שנגרמה לדיימון נגרמה באשמתה, היא הפכה את הייוון לבת אלמוות ובגלל זה הייוון תלך לארץ הצללים והיא ודיימון לא יוכלו להיות ביחד לעולם, היא יוצרת אינספור בעיות ולא פותרת אותן אף פעם.
אני לא ממליצה עליו לאף אחד, יש ספרים אחרים שיש בהם פחות קיטש ויותר עלילה.
