אני אקדים ואומר שקיימת סידרה מדהימה בשם "גאווה ודעה קדומה" בת 6 פרקים של הBBC (כמובן בריטית) שהיא יצירת מופת וחובה לצפייה!!! מי שרוצה להבין מה זה "גאווה ודעה קדומה" מבלי לקרוא את הספר באנגלית, משימה קשה ללא ספק, חייב לראות את הסדרה.
לאחר שצפיתי בסדרה כמה עשרות פעמים פניתי לקריאת הספר.
הספר המקורי של ג'יין אוסטין באנגלית נחשב בין 10 הספרים הגדולים ביותר בכל הזמנים באנגליה.
לכן כשאני אומרת שלא נהנתי מהספר אני כמובן מתכוונת לגרסא העברית שלו.
אני חושבת שעירית לינוי התאמצה, ממש התאמצה כדי לתרגם את הספר מאנגלית.
הבעיה היא שככל הנראה לא ניתן לתרגם את הספר בצורה מוצלחת.
אמנם כמעט כל פרק ומונולוג זיהיתי מהסדרה (שאני מכירה כבר בעל פה) ואף על פי כן, את השנינות והעומק מהאנגלית לא מצאתי בספר, משהו היה חסר, ולכן לא נהנתי מקריאתו.
ולכן אני פונה אליכם ואומרת - מדובר באוצר! אבל לא בגרסא הזו! תתאמצו לקרוא את הספר באנגלית - או שתצפו בגרסא של הBBC (ולא בגרסאות אחרות שעושות עוול לספר) בכדי להבין מה זו יצירת מופת אמיתית

אני מוכרח לציין שאני ניגשתי אל הספר הזה בהמון גאווה ודעה קדומה בעצמי. אחת מן הקלאסיקות של הספרות האנגלית, ואני קורא אותו בשפת המקור - ממש התלהבתי מעצמי. לא האמנתי שהספר הזה יכול להיות לא מוצלח מלכתחילה.
קראתי את העמודים הראשונים, והוא גרם לי לצחוק. לאחר מכן, באחוזת נת'רפילד, הוא גרם לי לבכות. זהו ספר שמעורר רגשות באופן נעים כל כך, לא כופה עלייך להכנס לעולמו, אלא מזמין אותך בעדינות.
הכתיבה של ג'יין אוסטן, באנגלית, היא מאוד שונה ממה שאני רגיל אליו. אך עם זאת, היא שנונה וחדה ויודעת לשזור הומור (וגם הומור עצמי) בתוך כתיבתה.
בספר אין ביקורת יותר מדי חריפה על אף אחד, הוא נעים ויודע להוציא את הצדדים הטובים של הדמויות. מה שכן, הספר בהחלט מדבר על גאווה ועל דעה קדומה, כשמו כן. למרות שהדמות הגאה ביותר ובעלת הדעות הקדומות, אוליי היא-היא זו שתפתיע אתכן.
מלבד זאת, אהבתי את המסר של סוף הסיפור. אדון וגברת גרדינר, היחידים ללא שום דעה קדומה או גאווה - הם אלה שמצליחים לאחד את האוהבים ולזרוע אהבה.


ספר מעולה, בהחלט. משעשע, חריף, ובעיקר מקסים.

אין כמו דוגלס אדאמס. חמוד מאין כמוהו. בהומור ציני שט לו ללא גבולות בין הארץ (אנגליה) והיקום, בין ההווה ויתר הזמן ובין החיים והמוות. הכל מעורבב ונצחי. כשהוא שם הכל לצחוק, משמע את החברה על רבדיה השונים, בעיקר עשירים ואקדמאים.
למרות שבהחלט הספר מעלה חיוכים, הוא ספר די אפלולי, אם הוא היה סרט הוא היה שייך לקטגורית ה"פילם נואר".
מבחינתי פשוט תענוג.