התהום הוא ספר העוסק בסכסוך הערבי ישראלי מזווית שלא נחקרה עד כה.
לראשונה אושר לספר את סיפור גיוסו של סוכן ערבי (פלסטיני) ביחידת המודיעין 504. זו הפעם הראשונה שלקורא יש אפשרות להיכנס ללב ההתרחשויות ולחדר שלעולם יהיה סגור בפני הציבור. נכון שכבר נחשפנו לסיפורים על פועלו של "סוכן" (אפשר לכתוב משת"פ או שזה לא אותו דבר?) אך מעולם לא אושר לדבר על מבצע גיוס ספציפי, ועל הטלטלות הרגשיות וההתמודדויות המקצועיות והאמוציונאליות של איש ביטחון, מגייס סוכנים. הספר פורט לאורך 15 עמודים את המתרחש בתוך חדר ההפעלה, חדר סמוי מן העין, ביחידה 504.
חשיפה ראשונה נוספת, לא תוכל להשאיר איש מאיתנו אדיש. אבידר חושף בספרו כי בפגישה חשאית בה השתתף, הצהיר שלמה בן עמי (כשר חוץ בממשלת ברק) כי ישראל תסכים לכניסת עד 400,000 פליטים פלסטינים לתחומי הקו הירוק. אלי אבידר, כשגריר ישראל בקטאר השתתף בישיבה שכל זכר ממנה נמחה אחרי כן ממסמכים רשמיים ומספרו של שלמה בן עמי.
בנוסף, אבידר מעלה זיכרונות ססגוניים מימי שירותו בקטאר, וגם כאלו פחות משמחים כמו ניסיון ההתנקשות בו ומספר על מהלך הונאה משותפת של ישראל, ארה"ב וקטאר שהתקיים בנובמבר 2000. הימים ימי הפסגה בקטאר – ארגון המדינות האסלאם (ככה להגיד?) איים בביטול הפסגה אם נציגות ישראל תישאר בקטאר. שר ההגנה האמריקאי, וויליאם כהן, שיקר במצח נחושה והודיע בריש גלי כי ישראל סולקה מקטאר. הדבר נעשה בהסכמת קטאר ובידיעת הנציגים הישראלים שנשארו במדינה. כתבי ידיעות אחרונות (אייכנר ופרי) עלו על סיפור ההונאה בזמנו אך הוצע צו איסור פרסום.
התהום מעלה את השאלה הקשה: האם ייתכן שהימשכות הסכסוך היא תוצאה של קצר חמור מעולם להבין את שפתם ואת תרבותם של שכניה? האם יתכן שמנהיגינו, שרובם צמחו מתוך המערכת הצבאית והביטחונית, פשוט לא יודעים להעביר כראוי מסר של שלום ופיוס? בספר התהום יורד אבידר לעומקה של אותה תהום המפרידה בין ישראל לשכניה הערבים ומסביר מהם הכשלים המאפיינים את היחסים ארוכי הטווח ושותתי הדם האלו וכיצד, אם בכלל, ניתן לגשר עליהם.
הספר מסקר למעלה משישה עשורים של סכסוך דמים באחד האזורים הטעונים והמשפיעים ביותר בעולם, ומספק את הכלים להבין מה גורם לכישלון היוזמות המדיניות עד כה ואיך אפשר לשבור את מעגל הקסמים הטראגי הזה.

ספר מעולה. מעלה נקודות מטרידות של גזענות לסוגיה השונים. אמנם, לפעמים קשה לעקוב אחרי הרעיונות והקישורים, אבל בסך הכל המסר נקלט, וחזק.

אחת הקלסיקות אצלנו בבית.
למרות שהתעקשתי שהספר לא מתאים לילדים, הם דורשים להקריא להם פעם בכמה חודשים.
אבל באמת, הספר לא כל כך מתאים לילדים קטנים, למרות שהם נהנים ממנו. ההומור הבריטי הזה, האמירות שתמיד יש בהן סאב-טקסט והומור של רמיזות.
ברקע - מלחמה מטופשת ובלתי מזיקה.
בלב הספר - מדינת אורליה נשארת בשלטונה הרשמי של הנסיכה ובנסיונות ההשתלטות של הרוזנת - הדמות המרכזית בספר - פאם פטאל ערמומית, היודעת להפעיל את כולם לרצונה ולנטרל כל התנגדות. והכל, כמובן בדרך האנגלית, המנומסת והמתוחכמת.
לא לדאוג: הסוף טוב והכל בא על מקומו בשלום.
ספר כיפי, לא מוכר מספיק ולא מוערך מספיק.
העותק שאצלי הוא מההוצאה הישנה (1970). הספר יצא בהוצאה מחודשת אי שם בשנות ה 90, אבל בלי שנגעו בטקסט ובעריכה לשמחתנו.
רצה המקרה ובבית יש לי את שתי הגרסאות. את הישנה קניתי לעצמי בחנות לספרים משומשים בגרושים, אי שם בשנות ה 80.
את החדשה יותר נתתי לבחורה שניסיתי להרשים אותה, קצת אחרי שהכרנו. זה כנראה עבד. היא התחתנה איתי.