פעם מישהי אמרה לי, בהקשר של ספר אחר, שלפעמים זו לא חוכמה ליצור עניין. קח איזה נושא טעון, אם אפשר אפילו שניים, תערבב אותם קצת, תקשט, ויהיה לך ספר. גם אם אתה לא מאד מוכשר, הרי שאם תבחר נושאים מספיק טובים צריך להיות ממש ממש גרוע כדי לחרב את זה.

אז בואלם סנסל לא ממש ממש גרוע אבל גם לא ממש ממש טוב.

שני נושאים טעונים מאד יש לו. בנים לאב ששירת באס אס בתפקיד משמעותי וג'יהאד איסלאמי, ואת שניהם הוא רקח לתערובת שיש בה אי אילו כשלים:

נתחיל בזה שהוא לא בונה על זה שנצליח לחשוב לבד ולהבין את המשמעויות של מה שיש לו להגיד. כל רעיון נלעס הרבה יותר מפעם אחת. הספר נבנה באופן שמקל על תהליך הלעיסה הזה, שכן מדובר ביומן של נער, בן לאב גרמני ולאם אלג'יראית, שגדל בפרוור מוסלמי של פריז, וכותב את היומן הזה בשעה שהוא קורא את היומנים של אחיו. נושאי היומנים האלה הם אותם נושאים, ושניהם מוצגים לפנינו כך שמלכתחילה הכל נמסר לפחות פעמיים.

יש בו מידה רבה של פשטנות. למרות שאני לא מאלה שחושבים שאי אפשר לדבר על השואה ועל רצח עמים אחרים בו בזמן, כאן ההשוואות שהוא עושה עם התנועה האיסלאמית הן ילדותיות ושטחיות. הוא בא לטעון כאן טענה מאד כללית ביחס למשטרים טוטאליטריים בכלל וטענה ספציפית לפיה האלימות האיסלאמית לא פחות מסוכנת מהנאציזם. אפשר להסכים או לא להסכים איתו וזה בעיני פחות רלוונטי. כדי לבסס טענה כזאת לא מספיק להסתכל על השכונה האחת שלו, לקרוא לאימאם היטלר ולעוזריו קאפואים. וזאת רמת הטיעונים שהוא מציג כאן. אז נכון שהדמות שמציגה את הטיעונים האלה היא של נער רחוב בן חמש עשרה, ומהבחינה הזו, זה כאילו מסתדר, אבל עם אותו נער רחוב כנראה לא הייתי מתווכחת. כדי לייצר דיון מעמיק סביב הטענה הזאת צריך הרבה יותר ממה שיש כאן.

וגם בעייה של אמינות יש בו, שאולי היא בעצם בעייה שלי, אבל אני בטח לא זאת שיכולה לאמת את זה. מדובר פה באדם שגדל כמוסלמי בפריז, הרחק מההורים שלו. הוא לא יודע כמעט כלום על מלחמת העולם השנייה וגם לא על אביו. פתאם, כשהוא כבר אדם בוגר, נשוי, מנהל מכירות באיזו חברה, מתברר לו שאביו היה נאצי. ובבת אחת האיש הזה מרגיש אחריות טוטאלית לגורלם של כל אחד ממליוני האנשים שנרצחו בשואה. בבת אחת. רק שחור ולבן, התייחסות קיצונית מאד, שקיעה לתוך תוכו של האדם, ואותי זה לא שיכנע. חסר היה לי איזשהו תהליך או איזשהי הקדמה ביחס לאדם הזה, משהו שיאפשר לי להבין את מה שקורה לו. לא הצלחתי.

מה בכל זאת הצליח לו?

מידי פעם יש חלקים מעניינים, בעיקר מידעיים, כנראה תוצר של התחקיר שנעשה לקראת הספר הזה. זה קורה בעיקר בהקשר של השואה, אבל לא רק.
גם הסיפור שעומד בבסיס הרומן הזה מעניין ויכול היה להוות בסיס לרומן משובח.
ועצם העובדה שסופר ערבי אלג'יראי מטפל בנושאים האלה, גם יש לה חשיבות רבה.

זהו.

סיפורם של אחים אלג׳יריאים-גרמניים שאבא שלהם הוא פושע מלחמה נאצי שברח כמו רבים וזבלים כמוהו מיד בסוף המלחמה ולאחר מותו הם מגלים על עברו הלא אנושי.
אני הרגשתי ששתי שאלות עיקריות עולות מן הספר:
1.האם ״אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה״ אמור להיות רלוונטי לילדי פושעי מלחמה?ֿ
2.האם האיסלאם הקיצוני שווה בערכו לנאציזם?
לאורך כל הספר ישנה השוואה בלתי פוסקת בין המסגדים, אימאמים, מיליציות ועוד לגסטפו, אס אס והיטלר.
ההשוואה לא בלתי מדויקת אבל היא נעשית בצורה די קיצונית לטעמי.
הספר נכתב על ידי סופר אלג׳יראיֿֿ, אפשר לשער שהספר לא התקבל בתופים ומחולות באלג׳יריה..
לסיכום, נחמד ומעניין

אחד הספרים החזקים שקראתי לאחרונה.
נוקב, לא מתיפייף, חכם, מפחיד.
הספר בנוי מקטעי יומנים של שני אחים ממוצא אלג'ירי שנשלחו בילדותם לגדול אצל קרוביהם בפריז.
הוריהם נרצחים בטבח מזעזע שמבוצע בכפרם באלג'יר.
הבן הבכור נוסע לכפר המבודד ומוצא בביתם מזוודה שמכילה סוד משפחתי שמזעזע אותו עד היסודות. בסופו של מסע גילוי בעקבות הסוד- הוא מתאבד. לאחר מותו מוצא אחיו את היומן ומתוודע לסוד הגדול.
הבן הצעיר גדל בפרוור של פריז שמאוכלס ברובו במוסלמים. על השכונה משתלטים איסלאמיסטים קיצוניים שלא בוחלים בשום אמצעי לקנות את לב הצעירים ולשלחם למחנות המוות באפגניסטן.
הספר עושה השוואה ישירה וגלויה בין הנאצים לאיסלאמיסטים (להבדיל מהמוסלמים). שניהם הם סוג של דת להמונים, שנשענת על תיאוריות, היסטוריות וכתובים אך מבוססת על שנאה, נקמה, על פחד מצד אחד ומצד שני חלקלקות לשון ומתק שפתיים ,שניזונה מעוני וייאוש , כשהמטרה אותה מטרה – מוות, השמדה.
האלג'ירי הצעיר רואה איך סביבו מוקמת חומה דמיונית עם גדר תיל שמקיפה את שכונת העוני ומושכת את הצעירים לתוך מלכודת מוות. לשיטתו,ממש כמו מחנות ההשמדה בפולין.
האמת שאני לא ממש מקבלת את ההשוואה הזו (ואפילו ממש לא) שמתיימרת להעמיד באותו המקום את קרבנות השואה עם אזרחים חופשיים שאחרי הכל, הבחירה בידם באיזו דרך לבחור.
למרות זאת הספר הינו תמרור אזהרה באדום חזק, לכל אותן ממשלות באירופה שעוצמות עיניים מהנעשה בחצר האחורית שלהן, שמאמינות שהכל תחת שליטתן . ממש בדומה לאותה הנאיביות של אותן המדינות לפני 70 שנה. ממש כמו התמימות של אלפי יהודים שהתנפצה להם מול הפנים.

ספר חזק ומומלץ.

מצטרף לאלו שהספר הרשים אותם. (המלה הנאה אינה כה מתאימה לתחושות שהספר מעלה)

מלבד מה שנכתב ע"י הכותבים האחרים, מה שריתק אותי, שהמדובר בסופר אלג'יראי שכותב על השואה באופן המדוייק ביותר.
אין ספק אצלי שהסופר למד והתעמק הן בנאציזם והן באסון היהודי ואף ביקר באושוויץ-בירקנאו, ומתאר את הסיור בספר.

סופר מוסלמי המתאר גיבורים מוסלמים - אלג'ראים שמתייחסים לאירועי שואת היהודים בעוצמות רגשיות שאף מביא את אחד מהם להתאבד, כמעשה של בקשת מחילה.

כנראה, שלא כל העולם שונא אותנו...וחלקו אף מזדהה עם סבלנו.

מעולה. פשוט מעולה. אני קורא הרבה ספרי שואה. הנושא מעסיק אותי ולכן אני מנסה לחקור אותו באופן המדעי (ספרי היסטוריה, ספרי פסיכולוגיה) והן באופן החוויתי. ספרי הזכרונות רבים וחלקם אף טוב, טוב מאד. ראינו גם את אופנת סיפורי התליינים כמו "נוטות החסד". אבל כאן יש לנו משהו אחר. להגיע אל השואה מתוך שכונות המהגרים של פריז, ליצור את הקשר בין הטירוף והטרור האיסלמי למקבילו הנאצי - זה מחייב אומץ וראיה בהירה. לדבר בשם "איש העולם החדש" - זה שמורכב מהורים ממדינות שונות, הורים מדתות שונות, שאין לו זהות מוחלטת למולדת היות והיו לו שלש כאלו - זה מרענן ומגרה ומאתגר. ובעיקר, דווקא מתוך המקום הזה - להגיע לתיאורים של המציאות בשואה שנראים כאילו נכתבו ממי שהיה שם. הספר, כמו חיטוט בפצע פתוח והתענגות על הכאב, ריתק אותי. הדמויות האמיתיות, המציאות הנוכחית והחריפה מאד בצד הנטל שאינו נמוג - הילכו עלי קסם עד שלא יכולתי להניח את הספר. משוט ספר חובה למי שרוצה להבין במאה השערים ואחת מה קרה כאן.

שווה קריאה, למי שלא מחפש עלילה. דיון מעניין ומרגש, השוואה בין המוסלמים של ימינו ליהודים של מלחה״ע השנייה ובין האיסלאמיסטים הקיצוניים לנאצים.
הספר מציג סיפור מסגרת (דקיקה למדי) כצידוק להבאת קטעים מיומנם של שני אחים.
האחד התאבד בעקבות סערה נפשית ארוכה וקשה שעבר לאחר שגילה שאביו היה נאצי שנמלט (ואולי גם תרם, משמעותית, להשמדה המונית של יהודים ואחרים).
השני מנסה להתחקות אחרי המאורעות שהובילו להתאבדותו של אחיו.

דרך קטעי היומנים, שוטח הכותב את משנתו, לפיה משולים היהודים (ואחרים) בשואה, לרוב הציבור המוסלמי בעולם (ובעיקר בשכונות העוני הארופאיות) ואילו המנהיגים, האיסלאמיסטים הקיצוניים משולים לנאצים.
אני חייב לציין שבתחילה התעורר אצלי אנטגוניזם מסוים (״אל תגעו לי בשואה״, ״נאצים היו רק פעם אחת״ וכו׳) אולם ככל שהתקדמתי בקריאה, יכולתי לראות את ההגיון שבאנאלוגיה גם אם אינה מדוייקת במאת האחוזים.
יתר על כן, אפילו התרגשתי מכך שהכותב נותן ״מקום של כבוד״, אם כך ניתן להתבטא, לשואת היהודים. הוא גם מביא עובדות מעניינות לגבי בניית ותשתיות המכונה הנאצית.
בעיקר אני יכול להבין את האנאלוגיה בין היהודים ושכניהם שראו את הצרה המתרגשת אך העדיפו להמשיך להתהלך בין הטיפות (עד שכבר לא נשאר היכן לדרוך), לבין אוכלוסיה מוסלמית קשת יום שמנסה להמשיך לחיות במציאות משתנה של קיצוניים שמשתלטים על חייה ורודים בה.

בהחלט ניתן לומר שיש פה קול קורא לממשלות אירופאיות ולמשטרים ״חצי מערביים״ במדינות מוסלמיות לנוכח הסכנה הברורה שמתהווה ומתרגשת עליהם.
בנוסף, נראה לי שיש פה נסיון הוגן והגון ״לפייס״ את היהודים ואולי לגייס את הכרתם ע״י הכרה, הזדהות והשתתפות באסונם.

מעניין, מרגש ומומלץ.

יום אחד מגלה צעיר ממוצא אלג'ירי גרמני, שחי בצרפת, שאביו היה קצין נאצי. הסוד מתגלה לאחר שהאב והאם כבר אינם בין החיים.
הדבר גורם לטלטלה עזה בנפשו של הצעיר. חייו שעד כה היו מסודרים ושאננים, אשה נאה ואהובה, עבודה מצליחה ובית חלומות, יורדים ממסלולם לגמרי. הוא מתחיל לחקור וללמוד על השואה, על נאציזם, על שיטות ההשמדה, עורך מסעות לאושוויץ וכו' כאשר בינתיים אשתו נוטשת אותו ומפטרים אותו מן העבודה. הוא מנסה להיכנס למוחו של אביו, להבין את הרוע אך הרגש שמציף אותו באופן טוטאלי הוא רגשות אשמה. לדעתו אביו לא היה ראוי לחיות ומשום כך גם לא היה ראוי להעניק חיים, הוא מתחיל להזדהות עם הקורבנות של אביו, לובש כתונת פסים מגלח את ראשו וחונק את עצמו בייסורים בגז. הספר מעולה, חכם כתוב בצורה מעניינת, אחד הספרים הטובים שקראתי בזמן האחרון.

"הכפר של הגרמני" הוא ספר מוזר. מעצבן. קשה לתאר. מטריד. בואלם סנסל כתב ספר בהחלט חשוב וספר שבהחלט מומלץ לקהל ישראלי לקרוא (ואפילו מהר), אבל עוד לא הצלחתי להבין אם אני עצמי רואה בו כספר טוב או סתם ספר בעל חשיבות, אך גם כולל בתוכו הרבה מאוד בעיות, כאשר חלקם מונעים מ"הכפר של הגרמני" להפוך לספר באמת טוב.

הספר מורכב מסיפור שונה ומרתק. סנסל מעלה רעיונות וקישורים בין סוגי גזענות ואנטי-שמיות שלעולם לא ראיתי. אמנם הדמויות לפעמים עושים את הדבר הנכון מהסיבה הממש-לא-נכונה, יש תחושה שאנשים תמיד טועים בספר. זה מפריע ומעצבן, אבל גם הבנתי שככה זה עולם. אבל זה לא מקל על הקריאה.

הכתיבה אינה יוצאת מן הכלל אבל איכותית וזורמת. הסיפור כתוב בצורת יומן - המפריעה לא פחות... סגנון כתיבה שחוזר על עצמו וכרגיל לא נכתב בצורה אמינה במיוחד - אבל יש המשכיות יפה בין כל הסיפורים ותת-סיפורים.

ספר שלא כל כך אהבתי, אבל אחד שריתק אותי ועניין אותי. מומלץ.

בכל מקום יש גיבורים.
בכל זמן ובכל נסיבות ובכל מציאות, יש גיבורים.
זו המחשבה שמלווה אותי מאז שסיימתי לקרוא את הספר הטוב הזה.