****
תאמינו או לא, את ״שהיד״ קראתי בכמה שעות מעטות בדרך אל, מ, ובמהלך טיפול שיניים אימתני.
או כמו שאומר אצלנו הפתגם הידוע, גם כשהתרנגול הולך לשחיטה, הוא מוצא זמן לאכול גרגירים.
את הספר כתב, וזה ניכר מכל שורה, איש שב״כ לשעבר, או אם תרצו, גם אם תשים סיר על הראש של העז, עדיין היא נשארת עז.
משהו לא טוב קרה לנו כעם וכתרבות, ולא, אני לא מתכוון למירי רגב. אנחנו כבר לא מספרים סיפורים כמו שצריך. הפתגמים החכמים באידיש או בערבית ואפילו בעברית פינו את מקומם למשפטים פונקציונליים, דלים, ומחוסרי ברק. אייל גולן, למה אילנית לוי ואתה נפרדתם? גולן: ״כמה אתה יכול לאכול סטייק אנטריקוט? אני לפעמים רוצה פרוסה עם שוקולד״.
נו. זה מה שנשאר מהראש היהודי.
ב״שהיד״ פורס דני בר בכישרון רב סיפור קטן על מערכת היחסים המורכבת בין העמים הישראלי והפלסטיני, ובייחוד בין אנשי השב״כ העושים לילות כימים על מנת שכולנו נוכל להעמיד פנים שאנחנו ישנים בשקט, לבין החבר׳ה מהצד השני של המתרס שעסוקים ללא הרף בשאלה איך להרוג כמה שיותר מאלה שישנים בשקט. הצד הישראלי מתואר כתכליתי, ממזרי, חכם, תכול עיניים ומוסרי עד אין קץ אם כי כמעט רובוטי ומחוסר אישיות, בעוד הצד הפלסטיני מתואר כנחשל, כפרי, מסוכסך, פרימיטיבי, פטריאכלי, ייצרי ואנושי, ולא חולף בו עמוד אחד בלי שיהיו בו פתגמים עסיסיים ומדוייקים בערבית מתנגנת ומפותלת מלאה בחכמת המדבר, גם אם אמא שולחת את הבן שלה לקנות פיתות או לחילופין צורחת על מישהו שמנסה לכפות את עצמו עליה, לא עלינו. אני כמעט מקנא בהם, בפראים האצילים האלה.
ספר מותח, כתוב היטב, פחות חופר ממישקה בן דוד עם ענייני המוסד שלו, אמין למדי גם אם טבול במעט פאתוס, קצר (בערך 200 עמודים), ואפשר להגיד לזכותו (הרבה) שהצלחתי לקרוא בערך 40 עמודים ממנו בזמן שהרופא בלבן קדח לי את הצורה עם מכשירי העינויים שלו ואיזן עם הפכפוך השטני של הסאקשן.
או כמו שאומרים, אפילו כשהיהודי סובל, מצווה לרושש אותו. (וכמו שאמר פעם אבי דיכטר, יותר ערבי ממני: אם הראש שלך בתנור והרגליים בפריזר אז בפופיק נעים לך, בממוצע.)
****
