כותרת הספר הייתה יכולה להיות: "שמאלני?! חכה שתקרא את זה!" למרות שכמעט ואין אזכור לסכסוך היישראלי פלסטיני. הספר הוא סיפור האוטוביוגרפי המתאר את קורותיה של אישה בעולם המוסלמי של יימינו. מחד אני בטוח שלא כל אישה חווותה את אותן חוויות קיצוניות ומאידך תמונת המצב היא כל-כך ברורה שיותר מידי שאלות בדבר האסלאם עולות ממנו. במידה והדברים אכן כפשוטם (צריך מזרחן שיחווה דעתו על הספר ולא חמוריקו כמוני) מצבנו חרא אמיתי ואוגנדה נראית קוסמת מתמיד.

קראתי את שאר הביקורות ויכול להבין את המתענים והמתענגים כאחד. לא ברורה לי התלונה על פתיחת בית החולים. "100 עמודים משעממים" אומרים אנשים. ריאלית, מדובר אולי בעשרים עמוד (שורה ממוצעת של שלוש מילים) אז לא ברור איך אפשר להישבר כבר בשלב זה. זה גם מוריד את הספר לנפח שקל יותר לעכל כי אחרי שעה אתה כבר "באמצע". באופן אישי - ממליץ בחום בגלל הכתיבה הפנטסטית (אמינות פחות רלוונטית מיכולת הזדהות מבחינתי), ה"ישראליות" וכמובן... סצנת ההאזנה. סצנה לא אמינה, בלתי אפשרית ובלתי נסבלת. מגעילה ומ-ע-ו-ל-ה. הבילד אפ הופך אותה לאחד הקטעים החזקים שקראתי.

התנגן לנו בלופ בטיול קוסט לקוסט בארה"ב בשנת 2000. מעולה גם לא לאוהבי קרת. צחי גראד שפוט מעולה.

קראתי את עולם הסוף והיה סבבה. קיבלתי המלצה חמה מאוד על "ביום שהמוסיקה מתה" והספר קודם אצלי לראש התור, זכות השמורה למתי מעט. במשך שבועות ארוכים לא הפסקתי לספר לאנשים סביבי שאני קורא אותו. למי לא סיפרתי - בעבודה, לחברים, למשפחה - לכ ו ל ם. ומה סיפרתי וודאי תשאלו. (וודאי...) "אני קורא ספר משעמם בצורה קיצונית אבל חייב להיות סוף עם פואנטה לפנים אז אני מוכרח להחזיק מעמד". איזה מטומטם אני. מצ'עמם. בלי פואנטה. לא סקרנות, לא מחשבה ולא מעוף. פשוט מוות מוחי איטי. קראתי את הביקורות למעלה אז אני מתנצל בפני המעריצים. זה לא אתם - זה אני.

הומלץ לי בחום ע"י שני ממליצים נחשבים בעיני אז החלטתי לצאת לדרך למרות הרתיעה שאפילו אינני יכול להסביר. קראתי את הספר באנגלית וזאת הייתה חוויה מתישה, אפילו בקינדל. הסופרת משתמשת במילים גבוהות להכעיס שהופכת את החוויה למתישה ולא למענגת. בכמה מילים ארכאיות משתמש אדם בן יומנו בשעה שהוא כותב מכתב? לפי הסופרת - בכל משפט שני. ממש הקציף והזעים אותי לקרוא - עד חרון אפי. בד בבד, ניכר כי גם כוחה של הסופרת תש מהאיוולת שהחלה בה, וקצב המילים המעצבנות יורד ביחס ישר להתקדמות בספר. אולי זאת חלק מהטכניקה של יצירת הקצב. מבחינתי מסתכנת לאבד קהל גדול בדרך, וגם מי ששורד, לאו דווקא מעריך את ה"מחווה" המעצבנת. פרט לכך יש משהו רפטטיבי בספר שהופך אותו למסטיק למרות שהעלילה מצליחה להחזיק. עם קצת עריכה יותר אגרסיבית, היה טוב יותר. תיאור היחסים במשפחה הוא ערום לחלוטין, אפילו מופשט מעור, כנראה התכונה החזקה ביותר בספר. כנראה שזאת הסיבה העיקרית להמליץ עליו הלאה. בצורה מוזרה ידעתי את הסיפור כי שמעתי על הסרט מחברים, אך שכחתי הכל כשהתחלתי לקרוא אותו. זה הפך את החוויה למעולה שכן יש טוויסט קטן בעלילה שכיף להיות מופתע ממנו. סה"כ - מומלץ. לא לצעירים שאני מנחש שישתעממו ממנו.

הומלץ לי בחום ע"י שני ממליצים נחשבים בעיני אז החלטתי לצאת לדרך למרות הרתיעה שאפילו אינני יכול להסביר. קראתי את הספר באנגלית וזאת הייתה חוויה מתישה, אפילו בקינדל. הסופרת משתמשת במילים גבוהות להכעיס שהופכת את החוויה למתישה ולא למענגת. בכמה מילים ארכאיות משתמש אדם בן יומנו בשעה שהוא כותב מכתב? לפי הסופרת - בכל משפט שני. ממש הקציף והזעים אותי לקרוא - עד חרון אפי. בד בבד, ניכר כי גם כוחה של הסופרת תש מהאיוולת שהחלה בה, וקצב המילים המעצבנות יורד ביחס ישר להתקדמות בספר. אולי זאת חלק מהטכניקה של יצירת הקצב. מבחינתי מסתכנת לאבד קהל גדול בדרך, וגם מי ששורד, לאו דווקא מעריך את ה"מחווה" המעצבנת. פרט לכך יש משהו רפטטיבי בספר שהופך אותו למסטיק למרות שהעלילה מצליחה להחזיק. עם קצת עריכה יותר אגרסיבית, היה טוב יותר. תיאור היחסים במשפחה הוא ערום לחלוטין, אפילו מופשט מעור, כנראה התכונה החזקה ביותר בספר. כנראה שזאת הסיבה העיקרית להמליץ עליו הלאה. בצורה מוזרה ידעתי את הסיפור כי שמעתי על הסרט מחברים, אך שכחתי הכל כשהתחלתי לקרוא אותו. זה הפך את החוויה למעולה שכן יש טוויסט קטן בעלילה שכיף להיות מופתע ממנו. סה"כ - מומלץ. לא לצעירים שאני מנחש שישתעממו ממנו.