ללא ספק הספר נוער הכי טוב שקראתי.
בהתחלה חששתי לקרוא אותו, כיוון שהיה נראה לי עמוס למדי.
אפשר להגיד שקצת פחדתי מהעלילה.אבל החלטתי לנסות.
מהרגע שהתחלתי לקרוא לא הפסקתי. במשך יומיים סיימתי את הספר,ונשארתי עם פה פעור. איך שהספר משך אותי לקרוא אותו, לא קרה לי הרבה מאוד זמן. הספר עדיין רודף אותי, אני עדיין לא מפסיקה לחשוב עליו ועל ההמשך. הסוף הפתוח משגע אותי, ואני מחכה בקוצר רוח לספר הבא.
אני ממליצה לכולם לקרוא אותו,ולא להסס לקרוא אותו בגלל עוביו או התקציר שמעורר שאלות מפחידות

כמעט בכל ספר שקובן כתב עד עכשיו הקורא שוגר אל תהומות האלימות של הפרברים. כאן זה קצת שונה, אך הרבה יותר בוגר וטוב. היה לי יותר קל להתחבר לסיפור המרכזי של העלילה מאשר בספריו הקודמים של המחבר - תיכוניסטית מתבגרת נעלמת מבלי להותיר עקבות. הדמויות הרבה, אבל הרבה, יותר אמינות מאשר בספריו הקודמים. ב"אל תגלה" ו"דיו חיוור" נחשפנו לאריק וו, רוצח קוריאני שלפי דבריו של קובן מסוגל לתלוש אוזניים מבלי להפעיל קמצוץ של כוח. מי יאמין לדבר כזה? פה אנחנו נחשפים לדמויות מהשורה הראשונה, ולא עוד איזה סוכן ספורטאים שבשעות הפנאי שלו הופך לרמבו חסר מעצורים. הפעם הדמויות חמות, אהובות וחלקן אפילו בלתי נשכחות. אפילו לדמויות הלא ראשיות בספר, כמו הסטר קרימנטשיין הסנגורית, נתן קובן קטעים מדהימים ביופים.

המתח המפנט שגורם לפרפרים והתרגשות עזה בשיפולי הבטן, לוקח תפקיד מאד חשוב בספר הזה, אך הפעם - למזלינו - בלי הרבה יריות ותגרות ידיים מיותרות, אלא בכתיבה טהורה וצוללת כיין.

בקצרה, הספר מספר על דן מרסר, עובד סוציאלי וותיק, שמקבל שיחה טלפון מצ'יינה, אחת מתלמידיו, שאומרת שהיא במצוקה וקוראת לו לבוא לביתה. מרסר מסכים, וכשהוא פותח את הדלת האדומה של הבית שנקרא אליו חייו נהרסים. אור מסמא את עיניו, מיקרופונים נדחפים לפיו, ומצלמות טלוויזיה מתמקדות בפניו.
מרסר נפל בפח לתוכנית תחקירים שטומנת מלכודות לפדופילים ובכך תופסת אותם ומראה את פרצופם לכל רחבי המדינה בשידור חי.
תוך פחות מכמה ימים, חותם הפדופיל הבלתי נמחק נדבק למרסר, ועשרות אלפי אנשים משמיצים אותו.
יש עלילה נוספת ומרכזית בספר, והיא כמובן היעלומתה של היילי מקוויד, תיכוניסטית ברוכת כישרונות שיום אחד לא שבה לביתה, והוריה מתחרפנים מדאגה לשלומה - במיוחד האב, שהפרק שבו הוא מדבר על כל העניין נגע לליבי.