מעל לכל זהו ספר חשוב המלמד על השינויים שעברו על אפגניסטן- עד להפיכתה למדינה אומללה שנתונה תחת שלטון הטליבאן הרדיקלי והאכזרי. לגבי הספר עצמו- "רודף העפיפונים" הוא ספר קשה בתוכנו, מטלטל ורב עוצמה. במהלך הקריאה ההזדהות עם הגיבור היתה בשבילי מוחלטת. למרות הכאב הרב שבו הוא טומן בחובו נימה חלושה של אופטמיות.

ספר חובה. כל שיריו המולחנים של מאיר אריאל ז"ל, אחד המשוררים הגדולים שהיו לנו, בספר אחד. ניתן למילים שלו לדבר- הנה השיר האחרון בספר ("אלה תולדות חיי"). אלה תולדות חיי בחדר קטן, אפור כתלים, יושב איש זקן וסב. יושב איש זקן, יושב וחושב, ועושה את חשבון חייו. חושב: עוד מעט ויבוא הקץ, מה ידעו הנכדים אודותי? נוטל גליון ורושם בראשו: ``אלה תולדות חיי``. במה אתחיל? כמובן, בילדות... אך היתה לי ילדות רגילה: דודות ומכות, שריטות, דמעות, ילדונת שגרנו מולה, ואבא טרוד ואם עצבנית, אחות שצועקת עלי. אה... מה יש לכתוב על ילדות שכזאת? אתחיל מימי נעורי! ימי נעורי... מה יש לכתוב? בחינות, ציונים, שיעורים, כל בוקר לקום ולרוץ לכתה. פצעי הבגרות הדוקרים, לבטי אהבה ראשונה ומרה הפחדים שהעיקו עלי... מה יש לכתוב? נעורים רגילים. אתחיל מימי נשואי. ימי נשואי... ירח דבש שנגמר והפך לימים של שגרה, דירה, הלואה, מכונית, הלואה, מריבות עד לב התקרה, תינוקת שניה, שעות נוספות, ולבן- בר מצווה, חתונה. מה יש לכתוב על אותן השנים? אתחיל מתקופת הזקנה. מתי זה החלה תקופת הזקנה?! כשהודיעו: אתה מפוטר!... והבן והבת חיפשו בית אבות והבנת - אתה מיותר. או, הפחד הזה בלילות בלי שינה, שאולי לא תראה עוד אור, כמו שכנך מימין, וכמו אותה הזקנה, שלויתי אתמול אל הבור. בחדר קטן ואפור כתלים יושב איש זקן וסב. זוכר חלומות אידיאלים גדולים, שאותם לא הגשים מימיו... עם בוקר מצאו אותו בחדרו גחון לשולחן, כמו חי... דף ריק לפניו, למעלה כתוב: ``אלה תולדות חיי``.

כשגיליתי את או הנרי (או בשמו האמיתי: סידני פורטר) התאהבתי בו מייד. סיפוריו הקצרים הם יצירות מופת מלאות גאונות ואירוניה. מעל כולם בקובץ הזה: "אחרי עשרים שנה" כמובן, "מתנת חכמי הקדם" האירוני ו"העלה האחרון" המרגש. מומלץ בחום!

ספר קומיקס שנון ומצחיק למבוגרים. צ'רקה מציג מבט מחוייך על המצב בשטחים בפרט ובמדינה בכלל. מומלץ, במיוחד למתנחלים כמוני.

הטוב ביותר בסדרה, למרות שהמבנה העלילתי שונה מכל שאר הספרים - בשאר הספרים העלילה מתרחשת בהוגוורטס במשך שנת הלימודים השגרתית, והארי, רון והרמיוני אוספים רמזים שמובילים לאקשן בסוף הספר. בספר הזה, לעומת זאת, האקשן בא מהתחלה ומחוץ לכותלי הוגוורטס - לפחות עד לקרב הגורלי מול וולדמורט. קשה להבין ולקלוט איך רולינג הצליחה לזכור כל כך הרבה פרטים ולקשר ביניהם בגאונות שכזו. הספר השביעי והאחרון בסדרה שסידרה לרולינג את החיים הוא הגאוני מבין הספרים. הספר היה לי מותח וסוחף (כמעט לא שמתי לב שקראתי כ-600 עמודים), מפחיד ומצמרר בחלקו, עצוב ומרגש היכן שצריך להיות ואף לא חף מההומור האופייני של הסדרה. נכון, הוא צפוי בחלקו ויש בו מסרים נוצריים שקופים (כשהארי "קם לתחייה"), אך כל זה לא מונע מהספר להיות סיום מפואר לפרויקט השאפתני של רולינג, אשר הותיר את חותמו בתולדות עולם הספרות והקסם.

הולדן קולפילד הוא נער מריר בן 17 החי בניו-יורק בשנות הארבעים של המאה הקודמת. הוא מסולק מהתיכון בו הוא לומד (לא בפעם הראשונה) ויוצא למסע בן יום וחצי ברחבי העיר. הולדן חש ניכור כלפי כמעט כל האנשים סביבו ונוהג לכנות אותם "מזויפים". הוא מבולבל, מנוכר לעולם שסביבו ושופע תובנות פשטניות. לדעתי סלינג'ר הגזים בשימוש בשפה העילגת והמלוכלכת בספר ולא הצליח לטוות עלילה מספקת. ברגעים רבים מידי הרגשתי שלא קורה שום דבר משמעותי מספיק ושהעלילה לא מתקדמת. הסביבה שבה מתרחש הסיפור היא לרוב ריקנית ושטחית, והולדן, גיבור הסיפור, בדרך כלל לא מצליח לתעלות עליה. באופן אישי, לאורך רוב הספר לא חשתי הזדהות מספקת עם הגיבור. הולדן מצטייר כנער מיוסר שהתייאש מהעולם ומהאנשים שבו. הוא משתגע מצביעותם של האנשים סביבו; למעשה, הוא כמעט לא מאמין לאף אחד, בצורה פרנואידית של ממש. אבל האמת היא שהוא בעצמו משקר לא מעט, ופעמים רבות פיו ולבו אינם שווים. יש בספר משהו מטעה. הוא עלול להראות כביכול עמוק ומהורהר, אבל למעשה הוא נוטה להיות פשטני וטרחני בדיוק כמו הגיבור שלו. הספר עלול להראות כתיאור מושלם של מתבגר מורכב ולא שגרתי, אך למעשה הוא לא יותר מתיאור די גילני שלא חף מדעות קדומות. זה לא שאין בספר רגעים יפים - למשל שיחתו של הולדן עם נהג המונית בקשר לברווזים בחורף, או מוטיב שדה-השיפון. אבל מפה ועד יצירת מופת (כמו שעשו מהספר), רואה אני מרחק רב.