"מי זו אלי קונווי ואיך היא כתבה ספר כל-כך טוב?" (ציטוט מכריכת הספר). מצער מאוד שפירסמו את "ארגייל"במקום הספר המדובר.. הדמויות- פלקטיות, למרות ניסיון בולט לעין להפוך אותן ל"עגולות", העלילה- לא מותחת וחסרת מנועים רגשיים, הדיאלוגים מאולצים ולא אמינים בכלל. התחושה בכללות היא של תסריט, ולא של ספר. ואכן, מבירור קצר באינטרנט, מדובר בתרגיל יח"ץ לסרט בעל אותו השם שעלה לאחרונה לאקרנים. משמע, אלי קונווי- שם בדוי. אז מי באמת כתב את הספר? שני רמזים מובילים אותי למחשבה שמדובר בטרי הייז- התסריטאי של טרילוגית מקס הזועם והמחבר של הספר (המוצלח יותר), לבד בתיאטרון המוות. הראשון- הוא צורת הכתיבה שמזכירה תסריט, וכנ"ל. השני- הלוקיישן בו נפתח הספר, הוא משולש הזהב- האיזור המשיק למיאנמר, לאוס ותאילנד, מחבר הספר מעלה תיאוריה, שישנו שם מחנה סודי של הסי. איי. איי. המשמש לעינויים בלתי חוקיים, תיאוריה זהה מועלה בספר הנזכר- לבד בתיאטרון המוות. אני צודק? שפטו אתם.

"מי זו אלי קונווי ואיך היא כתבה ספר כל-כך טוב?" (ציטוט מכריכת הספר). מצער מאוד שפירסמו את "ארגייל"במקום הספר המדובר.. הדמויות- פלקטיות, למרות ניסיון בולט לעין להפוך אותן ל"עגולות", העלילה- לא מותחת וחסרת מנועים רגשיים, הדיאלוגים מאולצים ולא אמינים בכלל. התחושה בכללות היא של תסריט, ולא של ספר. ואכן, מבירור קצר באינטרנט, מדובר בתרגיל יח"ץ לסרט בעל אותו השם שעלה לאחרונה לאקרנים. משמע, אלי קונווי- שם בדוי. אז מי באמת כתב את הספר? שני רמזים מובילים אותי למחשבה שמדובר בטרי הייז- התסריטאי של טרילוגית מקס הזועם והמחבר של הספר (המוצלח יותר), לבד בתיאטרון המוות. הראשון- הוא צורת הכתיבה שמזכירה תסריט, וכנ"ל. השני- הלוקיישן בו נפתח הספר, הוא משולש הזהב- האיזור המשיק למיאנמר, לאוס ותאילנד, מחבר הספר מעלה תיאוריה, שישנו שם מחנה סודי של הסי. איי. איי. המשמש לעינויים בלתי חוקיים, תיאוריה זהה מועלה בספר הנזכר- לבד בתיאטרון המוות. אני צודק? שפטו אתם.

"מי זו אלי קונווי ואיך היא כתבה ספר כל-כך טוב?" (ציטוט מכריכת הספר). מצער מאוד שפירסמו את "ארגייל"במקום הספר המדובר.. הדמויות- פלקטיות, למרות ניסיון בולט לעין להפוך אותן ל"עגולות", העלילה- לא מותחת וחסרת מנועים רגשיים, הדיאלוגים מאולצים ולא אמינים בכלל. התחושה בכללות היא של תסריט, ולא של ספר. ואכן, מבירור קצר באינטרנט, מדובר בתרגיל יח"ץ לסרט בעל אותו השם שעלה לאחרונה לאקרנים. משמע, אלי קונווי- שם בדוי. אז מי באמת כתב את הספר? שני רמזים מובילים אותי למחשבה שמדובר בטרי הייז- התסריטאי של טרילוגית מקס הזועם והמחבר של הספר (המוצלח יותר), לבד בתיאטרון המוות. הראשון- הוא צורת הכתיבה שמזכירה תסריט, וכנ"ל. השני- הלוקיישן בו נפתח הספר, הוא משולש הזהב- האיזור המשיק למיאנמר, לאוס ותאילנד, מחבר הספר מעלה תיאוריה, שישנו שם מחנה סודי של הסי. איי. איי. המשמש לעינויים בלתי חוקיים, תיאוריה זהה מועלה בספר הנזכר- לבד בתיאטרון המוות. אני צודק? שפטו אתם.

מה מניע את הבלש? שרלוק יאמר, שיעמום, חיפוש אחר אתגר לאינטלקט, מיס מארפל תסבור, שזו הסקרנות, הדחף החטטני לגלות את המתרחש בדלתיים סגורות. ודייב גרני? דייב גרני יטען שזהו ביקוש של כוח, הרצון לניצחון. הצפעוני הוא הספר השמיני בסדרת דייב גרני, דומני שכעת אפשר כבר לאפיין את הייחוד בדמות הבלש בספריו של ג'ון ורדון. אחד המוטיבים הבסיסיים בספרות הבלש הקלאסית, החל באדגר אלן פו, עבור בקונאן-דויל וכלה באגתה כריסטי, הוא העמידה של הבלש כצופה מן הצד. רוצה לומר, הבלש עצמו לא נמצא בסכנת פגיעה, ואין למתרחש בחקירה כל השלכה על חייו הפרטיים, כל קיומו הוא כאינטלקט טהור ששוקל את משמעותם של ממצאים שונים, עד שנמצא לו הנרטיב שתואם את המציאות בדיוק הרב ביותר, הקתרזיס הוא חשיפת האמת ותו לא, במקרה של הולמס, גם אין תמיד אשם, או לחלופין, האשם לא מועמד לדין. אצל דייב גרני לעומת זאת, להתקדמות הלינארית במציאת הנרטיב, יש התקדמות מקבילה ברמת ההשפעה של החקירה על חייו האישיים, במידת הסכנה שהוא נתון בה, האמת לא תיחשף בלי שגרני יהפוך את עצמו לפגיע. הקתרזיס של פתרון התעלומה משולב תמיד ללא הפרד, בעימות עם הפושע, במאבק עם הנבל. האמת לחודה לא תשקיט את דייב גרני, אם לא הניצחון על העומד בבסיס התעלומה, וכפי שגרני עצמו אומר בסיום הספר. אולי, שני אבות הטיפוס הללו של הבלש והחקירה הבלשית, משקפים את התמורה שחלה בחיפוש אחר משמעות מאז ועד היום. המודל הקלאסי מתמודד עם חיפוש המשמעות באופן פשוט, די לנו למצוא נרטיב שתואם למציאות, ובכך, בא הבלש אל מבוקשו. אולם, בדורנו אנו, בו העולם משיב מלחמה, וכשאנו מנסים לכפות עליו נרטיב- הוא מסרב להתפענח, מתעקש להישאר חסר פשר, עושה הכל כדי להשאיר את התעלומה בעינה(ואנו חשים זאת ביתר שאת מאז אותה שבת ארורה), שומה עלינו למצוא דרך אחרת למציאת משמעות. ואכן, ורדון מציג פתרון: כדי לשכך את ארסו של האבסורד, עלינו להסיר את ההגנות, להיחשף לאבסורד ולספוג אותו במלוא עוזו, רק כשנהפוך לפגיעים כתוצאה מהחיפוש, נוכל להגיע למאבק הסופי שלנו עם שורש האבסורד/התעלומה, ואולי להשיג מזור.

מה מניע את הבלש? שרלוק יאמר, שיעמום, חיפוש אחר אתגר לאינטלקט, מיס מארפל תסבור, שזו הסקרנות, הדחף החטטני לגלות את המתרחש בדלתיים סגורות. ודייב גרני? דייב גרני יטען שזהו ביקוש של כוח, הרצון לניצחון. הצפעוני הוא הספר השמיני בסדרת דייב גרני, דומני שכעת אפשר כבר לאפיין את הייחוד בדמות הבלש בספריו של ג'ון ורדון. אחד המוטיבים הבסיסיים בספרות הבלש הקלאסית, החל באדגר אלן פו, עבור בקונאן-דויל וכלה באגתה כריסטי, הוא העמידה של הבלש כצופה מן הצד. רוצה לומר, הבלש עצמו לא נמצא בסכנת פגיעה, ואין למתרחש בחקירה כל השלכה על חייו הפרטיים, כל קיומו הוא כאינטלקט טהור ששוקל את משמעותם של ממצאים שונים, עד שנמצא לו הנרטיב שתואם את המציאות בדיוק הרב ביותר, הקתרזיס הוא חשיפת האמת ותו לא, במקרה של הולמס, גם אין תמיד אשם, או לחלופין, האשם לא מועמד לדין. אצל דייב גרני לעומת זאת, להתקדמות הלינארית במציאת הנרטיב, יש התקדמות מקבילה ברמת ההשפעה של החקירה על חייו האישיים, במידת הסכנה שהוא נתון בה, האמת לא תיחשף בלי שגרני יהפוך את עצמו לפגיע. הקתרזיס של פתרון התעלומה משולב תמיד ללא הפרד, בעימות עם הפושע, במאבק עם הנבל. האמת לחודה לא תשקיט את דייב גרני, אם לא הניצחון על העומד בבסיס התעלומה, וכפי שגרני עצמו אומר בסיום הספר. אולי, שני אבות הטיפוס הללו של הבלש והחקירה הבלשית, משקפים את התמורה שחלה בחיפוש אחר משמעות מאז ועד היום. המודל הקלאסי מתמודד עם חיפוש המשמעות באופן פשוט, די לנו למצוא נרטיב שתואם למציאות, ובכך, בא הבלש אל מבוקשו. אולם, בדורנו אנו, בו העולם משיב מלחמה, וכשאנו מנסים לכפות עליו נרטיב- הוא מסרב להתפענח, מתעקש להישאר חסר פשר, עושה הכל כדי להשאיר את התעלומה בעינה(ואנו חשים זאת ביתר שאת מאז אותה שבת ארורה), שומה עלינו למצוא דרך אחרת למציאת משמעות. ואכן, ורדון מציג פתרון: כדי לשכך את ארסו של האבסורד, עלינו להסיר את ההגנות, להיחשף לאבסורד ולספוג אותו במלוא עוזו, רק כשנהפוך לפגיעים כתוצאה מהחיפוש, נוכל להגיע למאבק הסופי שלנו עם שורש האבסורד/התעלומה, ואולי להשיג מזור.

מה מניע את הבלש? שרלוק יאמר, שיעמום, חיפוש אחר אתגר לאינטלקט, מיס מארפל תסבור, שזו הסקרנות, הדחף החטטני לגלות את המתרחש בדלתיים סגורות. ודייב גרני? דייב גרני יטען שזהו ביקוש של כוח, הרצון לניצחון. הצפעוני הוא הספר השמיני בסדרת דייב גרני, דומני שכעת אפשר כבר לאפיין את הייחוד בדמות הבלש בספריו של ג'ון ורדון. אחד המוטיבים הבסיסיים בספרות הבלש הקלאסית, החל באדגר אלן פו, עבור בקונאן-דויל וכלה באגתה כריסטי, הוא העמידה של הבלש כצופה מן הצד. רוצה לומר, הבלש עצמו לא נמצא בסכנת פגיעה, ואין למתרחש בחקירה כל השלכה על חייו הפרטיים, כל קיומו הוא כאינטלקט טהור ששוקל את משמעותם של ממצאים שונים, עד שנמצא לו הנרטיב שתואם את המציאות בדיוק הרב ביותר, הקתרזיס הוא חשיפת האמת ותו לא, במקרה של הולמס, גם אין תמיד אשם, או לחלופין, האשם לא מועמד לדין. אצל דייב גרני לעומת זאת, להתקדמות הלינארית במציאת הנרטיב, יש התקדמות מקבילה ברמת ההשפעה של החקירה על חייו האישיים, במידת הסכנה שהוא נתון בה, האמת לא תיחשף בלי שגרני יהפוך את עצמו לפגיע. הקתרזיס של פתרון התעלומה משולב תמיד ללא הפרד, בעימות עם הפושע, במאבק עם הנבל. האמת לחודה לא תשקיט את דייב גרני, אם לא הניצחון על העומד בבסיס התעלומה, וכפי שגרני עצמו אומר בסיום הספר. אולי, שני אבות הטיפוס הללו של הבלש והחקירה הבלשית, משקפים את התמורה שחלה בחיפוש אחר משמעות מאז ועד היום. המודל הקלאסי מתמודד עם חיפוש המשמעות באופן פשוט, די לנו למצוא נרטיב שתואם למציאות, ובכך, בא הבלש אל מבוקשו. אולם, בדורנו אנו, בו העולם משיב מלחמה, וכשאנו מנסים לכפות עליו נרטיב- הוא מסרב להתפענח, מתעקש להישאר חסר פשר, עושה הכל כדי להשאיר את התעלומה בעינה(ואנו חשים זאת ביתר שאת מאז אותה שבת ארורה), שומה עלינו למצוא דרך אחרת למציאת משמעות. ואכן, ורדון מציג פתרון: כדי לשכך את ארסו של האבסורד, עלינו להסיר את ההגנות, להיחשף לאבסורד ולספוג אותו במלוא עוזו, רק כשנהפוך לפגיעים כתוצאה מהחיפוש, נוכל להגיע למאבק הסופי שלנו עם שורש האבסורד/התעלומה, ואולי להשיג מזור.