****
ליום ההולדת של גיל שלוש קיבלתי מכונית מרוץ כחולה, עם פסים שחורים ולבנים מקודקוד ועד ירכתיים, ומספר כלשהו על מכסה המנוע. אני זוכר שגיליתי אותה מתחת לכרית, והתפעמות חדה של שמחה, אבל זהו. הזיכרון מגיע עד שם. לא כלום יותר. לא את מה שקרה אחר כך, לא את תגובותיהם של אמא ואבא, לא מה היו היחסים ביניהם, לא את השכנים וביתם, לא את הגננת או מלכה לוברבוים המורה שלי מכיתה אל"ף ובי"ת. כמעט שום דבר כזה. בכלל, הזיכרונות הכי מוקדמים שלי, אפילו מגיל חמש או שש, הם כמו הבלחות של תמונות סטילס, כתמים מופשטים של משהו לא ברור. שולחן פורמייקה כעור במטבח, אח שלי נכנס בדלת הרשת של הבית כשהוא חוזר מהתיכון, ואת עצמי לוקח חגורת נשים אדומה ורחבת אבזם של אמא, מעמיד פנים שאני איזה סוג של גיבור-על ויוצא להציל אנשים בשכונה. זהו. ערפל של זמן הקהה את הכול, אחרי שלושים שנה.
אצל עמוס עוז, הזיכרון הוא חד מאוד, מלא פרטים ופרטי פרטים מבהילים בעוצמתם ובפרספקטיבה המופלאה שהם מקבלים לא אחרי שלושים כי אם שישים שנה. איך הוא זוכר את זה? האם זה רק סיפור? מין עיבוד של פרט קטן, וטוויית סיפור שלם סביבו עד שהפרטים ממלאים את עצמם, בעזרת אירועים היסטוריים, סיפורים של אנשים אחרים וסיפור מומצא? או שמא עמוס עוז באמת זוכר את כל ילדותו באופן חי וצבעוני ועשיר כל כך?
הוא כותב על כך בעצמו:"עכשיו בחדרי בערד ביום קיץ בסוף חודש יוני שנת 2001 אני מנסה לשחזר לי, או לא לשחזר כי אם לנחש, להעלות באוב, להוציא כמעט יש מאין: כמו אותם מפחלצי פוחלצים ממוזיאון הטבע, המעמידים דינוזאור שלם על סמך שתיים שלוש עצמות...".
לא סתם אני קורא את הספר הזה בפעם השלישית. ואין לי ספק כי אשוב לקרוא אותו בעתיד, למצוא בו פנינים נוספות בהמשך חיי. כי אי אפשר שלא ללמוד ממנו, לא משנה מי אתה, בעיקר אם אתה "הקורא הטוב". אין עמוד כאן שאינו מלאכת מחשבת של ספרות ושל הבנת החיים. עמוס עוז אינו רק אספן של פרטים אוטוביוגרפיים, תאריכים ושמות שאותם הוא עורך בסדר כרונולוגי בשילוב עם כמה עובדות היסטוריות, אלא הוא מפרק ומרכיב את ילדותו בעיניים ובידיים של מי שהוא היום, פוער ופורע באירוניה דקה כאזמל מנתחים את עצמו, משפחתו, ודמויות אחרות שנטלו חלק בהסטוריה הכללית והאישית שלו, את הטרגדיות והקומדיות של חייו המוקדמים אבל בעיקר את דמותם של אביו ואמו. הלעג שלו נמסך בכמויות הומואופתיות כמעט לתוך הסיפור, כשהוא חוזר על עצמו כמה וכמה פעמים במהלך הספר על חרדתו של אביו משתיקות, למשל, ועל ההלצות האינפנטיליות (קלמבורים) שהיה מחבר כדי להימנע משתיקות כאלה. או בתיאור ידענותו של אביו שידע שבע עשרה לשונות (וכולן במבטא רוסי). התיאורים של איך, למשל, ערכו אז שיחת טלפון בין משפחתו בירושלים לקרובים בתל אביב, או איך אביו היה מחמם להם את מיץ התפוזים בחורף כי לשתות מיץ קר היה נחשב מתכון בדוק להצטננות, יכלו להיות משעשעים אילו לא היו כל כך מכמירי לב וטבולים במידה לא מבוטלת של סרקזם חבוי.
כשאני מתבונן על הילדים שלי היום, אני תוהה לעתים קרובות מה יזכרו כשיתבגרו, מחייהם כילדים. איך אני נראה באמת בעיניהם העתידיות. אם הם יזכרו לטובה את בדיחות הקרש שלי, את המקומות שנסענו אליהם לחופש, את היום-יום בבית ואת היחסים המדוייקים ביני לבין אמם. את חיי השכונה כבר לא יזכרו, לצערי, כי אין דברים כאלה יותר. יזכרו, אולי, קניונים מוכי ניאון, פייסבוק, ומשחקי מחשב. אולי. או שאני סתם זקן ופער הדורות גדול ממה שאני מעריך, ואולי גם זה ייראה בעולם העתידי כמו זכרונות וינטג' מלאי ניחוח. אבל זה סתם במאמר מוסגר.
הספר הזה גרם לי להביט בעין בוחנת יותר על חיי, שזה משהו שקורה לעתים רחוקות, נדמה לי, מקריאה. עוד יותר מכך - צחקתי (בקול), בכיתי (אם לא היה מישהו לידי, אז גם בקול), נזכרתי, חשבתי לעומק על משפחה, אהבה ודאגה, אמא ואבא, יחסים, זמן, וגעגועים. אוף.
אין דברים כאלה.
***