בפשטות ובכנות אמיתית, אני חושבת שאפשר להגיד שברנדון סנדרסון כותב סדרות מופת.
יש משהו מרשים בעובדה שהוא מצליח לגרום לקוראיו לגמוע בשקיקה שלושה ספרים, שישה כרכים, ובמצטבר משהו כמו 5,000 עמודים, ועדיין לצפות לעוד.

זאת הולכת להיות ביקורת הלל. לאלו מבינכם שלא אוהבים את סנדרסון – סליחות. מוזמנים להמשיך הלאה, כנראה לא תתחברו לביקורת הזו. (Disclaimer – איך אפשר שלא לאהוב את סנדרסון?!)

אתחיל ואומר שלאחר סיום "בעל השבועה", עברתי לקרוא ספר פנטזיה אחר, שלא אזכיר את שמו, שמזכיר מאוד לא מעט ספרים שכבר קראתי ואהבתי בעבר. אפילו לא הצלחתי לסיים אותו – הספר נראה לי דל, פשטני וצפוי. חשבתי שמדובר במקרה בודד, אבל גיליתי שמדובר בתופעה – אני לא היחידה, והספר האומלל שלא אזכיר את שמו פשוט נקלע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון. פשוט אי אפשר לקרוא ספרות "פשוטה" לאחר שקוראים את "גנזך אורות הסער".

מה יש בספר הזה? יש דמויות ראשיות ודמויות משניות, ואף אחת לא נזנחת. יש עולם שנברא מאפס ומתואר לפרטי פרטים, ובחיי שיש מצב שאני מכירה אותו יותר מאשר את העולם הזה. יש אינטרסים, יש פוליטיקה, יש גם אהבה, איך לא. והכול שזור אחד בשני באומנות מדהימה.
לא אשקר, יש גם פגמים – הסדרה הזו דורשת סבלנות. הבנייה המפורטת של העולם והדמויות גובה מחיר, עמודים על עמודים של תיאורים בספרים הראשונים שהקורא הולך לאיבוד בהם. את הכרך הראשון של "דרך המלכים" (הראשון בסדרה) סיימתי מבולבלת ומאוד לא מרוצה. הרגשתי שמתוך 800 העמודים שזה עתה סיימתי לקרוא, הבנתי אולי 40 אחוזים. אבל בעקבות היותי מעריצה של סנדרסון אחרי סדרתו הקודמת, "הערפילאים", המשכתי בנחישות לספרים הבאים.
ומה אגיד לכם, הנחישות השתלמה. בעיקר, לאור אינסוף רגעי "אה! עכשיו הבנתי", וגם לא מעט חזרות לספרים הקודמים כשהבעת זחיחות על פניי, כי סוף סוף החלקים מתחברים. כמו שכבר כתבתי למעלה כמה וכמה פעמים – זוהי סדרת מופת. בסיום שישה כרכים (וזרועו של סנדרסון עוד נטויה), אני מרגישה שזה ללא ספק היה ניצול ראוי ביותר של זמני.

אמ;לק –
לסבלנים ואוהבי הפנטזיה מביניכם, מומלץ בחום. אני מבטיחה לכם, בהגיעכם אל הארץ המובטחת (סוף הספר שעליו נכתבה ביקורת זו), לא תחרטו. והרי יש עוד שבעה ספרים נוספים בדרך.
והמלצה נוספת – קראו את כולם ברצף. סדרת מופת והכול, אבל קשה עד בלתי אפשרי לעקוב אחרי מאות הדמויות ללא רצף קריאה. ואם אתם עסוקים מאוד – חכו לתקופה רגועה. זה ישתלם.

אני קוראת ספרים פחות או יותר מאז שאני זוכרת את עצמי. גדלתי עם ג'ינג'י של גלילה רון-פדר ועם הספרים של משה יהלום. ספרי "התבגרות" כאלה. יחסים של בינו לבינה, מריבות עם ההורים. וכשהגעתי למינון מסוים מהספרים הללו, החל להנץ בי החשש שזה כל מה שיש. לאהוב, לריב, להשלים, וזהו.
ומה עם כל השאר, תהיתי. מה בנוגע להתחבטויות הנפש, לחיפוש כן אחר אומץ, לניתוח כואב של בדידות, לשאלות של אמונה? כמה כבר אפשר לקרוא על "אהבה"?
רציתי יותר מאשר נער ששם את הכל מאחוריו בלי פקפוקים ובלי שאלות. חיפשתי יותר מאשר נערה שמוצאת אומץ ברגע אחד בלתי מוסבר, והופ הכל מסתדר.
חיפשתי יותר.
ומצאתי. במדף המרוחק ההוא של ספרי הפנטזיה, ראיתי מציאוּת.
סדרת הערפילאים היא דוגמא אחת מיני רבות לספרות פנטזיה איכותית, מהסוג שגרם לי לחזור למדף ההוא, בקצה השני של הספריה. והספר הזה במיוחד.

תרשו לי להתמקד בהיבט ספציפי של הספר הנפלא הזה.
בספר השלישי של טרילוגיית הערפילאים, סייזד הוא טריסאי שאיבד את אמונתו. בתום מלחמה עקובה מדם, בה איבד את היקרים לו מכל, אופף אותו יאוש דביק ונורא, כזה שלוחץ על הריאות ולא מאפשר לשאוף אוויר. אמיתות שנראו נכונות בעבר, שהוא עצמו הפיץ באהבה ובאמונה, לועגות לו כעת. אנשיו קוראים לו נביא, מחפשים בו את דמות מנהיג הטריסאים, אבל בתוכו קול אחר, תוהה בעצב - היכן אמונתך? הבט להם בעיניים, ושאל את עצמך, האם יכול אדם להנהיג כשאינו יודע לאן פניו מועדות?
כמתוך קדחת, במעין אקט אחרון של תקווה, הוא נובר במאגרי המידע אותם אסף במשך שנים על גבי שנים, ושולה מתוכם את כל הדתות שהכיר. עשרות דתות נפרשות לפניו. כמומחה לדתות, היה זה תפקידו לאגור את הידע במאגרי המתכת באמצעות קסם התכמות לצורך תיעוד, אלא שכעת הוא משתמש בו לצרכיו. אחת אחת, הוא מעלה את הדתות על הכתב, בודק ובוחן אותן מכל עבר.

צער הוא המחלה הכי נוראית, הוא המגדיר הכי פתטי, הוא המסנוור הכי קל והחבר הכי מקלקל, הוא התקווה הכי אבודה והיין הכי משכר, צער הוא הגמל הכי צמא ששותה אותך בלי רחמים. צער יכול להופיע בהמון צורות, אבל זה לא משנה בכלל כי כשהוא מגיע אז אי אפשר לפספס אותו. אלא רק לחיות אותו בכל הכוח עד שהכוח אוזל ממך וסוחט מתוכך את כל השפיות.
הספר הזה מדבר על צער בכל תיבותיו, אותיותיו, נקודותיו, טעמיו וצרופיו ורמזיו וסודותיו. הוא מספר על צערה של ילדה, שמגלה שהיא לא מי שהיא חשבה שהיא. הוא מספר על צערה של אמא שכולה, שטובעת ביגון שנשכח. הוא מספר על השגרה הכרונית ששואבת את כל התשוקות ולא מתחשבת בכלל בנו. כי אף אחד בעולם לא מתחשב בנו.
הספר הזה מצער מאוד, אפשר לומר שתוכו רצוף אהבה וצער באותה המידה. הוא כבד ונושא המון חובות- חובת האדם למקום וחובת האדם לחבריו, חובת האדם למשפחתו ובעיקר חובת האדם לעצמו.

הספר כולו מבוסס על מישהי שלא זכתה לחיות יותר מכמה דקות בודדות אבל בלעדיה שום דבר מהכתוב לא היה קורה והיא זו שאולי עזבה מהר מידי אבל עשתה בהחלט מספיק ולא תשכח גם אם ממש תתחנן. מעולם לא קראתי על התלבטות כל כך גורלית וקשה לבחירה ולמעשה יחד.
באופן חולני, הפחד הזה שהתעורר בדף הראשון וליווה את כל הדמויות עד לדף האחרון, היה גם הנחת שלהם. הוא שימש כאוזן הכי קשבת והיה ליד הכי מלטפת עבורם. לפעמים קשה לבלוע את זה שהסבל הוא מה שגואל אותנו בעצם.
חני גרינברג, הילדה הכי מנומסת, מחונכת וטובה, מתקשה להכיל את גודל ההפתעה שהעולם מרעיף עליה וכעת עליה להפגין את יכולת הנימוסים שלה ולהשתמש בחינוך שלה ובטוב ליבה כדי לנקוף כמה שיותר זכויות שיעמדו לצידה ולא כנגדה.
היא חובקת את כל האפליות ומנהיגה אותם, היא מבקרת בכל הסמטאות הכי חשוכות ומאירה אותם, היא נתקלת באוקיינוסים הכי עמוקים וחוצה אותם, היא מקבלת את כל העצות שבעולם ושוכחת מכולם, היא פותחת ברצון את הדלתות הכי מפחידות ונעמדת למולם.