ביקורת ספרותית על במותה נתנה לי את חיי מאת מנוחה בקרמן
ספר מעולה

---

צער הוא המחלה הכי נוראית, הוא המגדיר הכי פתטי, הוא המסנוור הכי קל והחבר הכי מקלקל, הוא התקווה הכי אבודה והיין הכי משכר, צער הוא הגמל הכי צמא ששותה אותך בלי רחמים. צער יכול להופיע בהמון צורות, אבל זה לא משנה בכלל כי כשהוא מגיע אז אי אפשר לפספס אותו. אלא רק לחיות אותו בכל הכוח עד שהכוח אוזל ממך וסוחט מתוכך את כל השפיות.
הספר הזה מדבר על צער בכל תיבותיו, אותיותיו, נקודותיו, טעמיו וצרופיו ורמזיו וסודותיו. הוא מספר על צערה של ילדה, שמגלה שהיא לא מי שהיא חשבה שהיא. הוא מספר על צערה של אמא שכולה, שטובעת ביגון שנשכח. הוא מספר על השגרה הכרונית ששואבת את כל התשוקות ולא מתחשבת בכלל בנו. כי אף אחד בעולם לא מתחשב בנו.
הספר הזה מצער מאוד, אפשר לומר שתוכו רצוף אהבה וצער באותה המידה. הוא כבד ונושא המון חובות- חובת האדם למקום וחובת האדם לחבריו, חובת האדם למשפחתו ובעיקר חובת האדם לעצמו.

הספר כולו מבוסס על מישהי שלא זכתה לחיות יותר מכמה דקות בודדות אבל בלעדיה שום דבר מהכתוב לא היה קורה והיא זו שאולי עזבה מהר מידי אבל עשתה בהחלט מספיק ולא תשכח גם אם ממש תתחנן. מעולם לא קראתי על התלבטות כל כך גורלית וקשה לבחירה ולמעשה יחד.
באופן חולני, הפחד הזה שהתעורר בדף הראשון וליווה את כל הדמויות עד לדף האחרון, היה גם הנחת שלהם. הוא שימש כאוזן הכי קשבת והיה ליד הכי מלטפת עבורם. לפעמים קשה לבלוע את זה שהסבל הוא מה שגואל אותנו בעצם.
חני גרינברג, הילדה הכי מנומסת, מחונכת וטובה, מתקשה להכיל את גודל ההפתעה שהעולם מרעיף עליה וכעת עליה להפגין את יכולת הנימוסים שלה ולהשתמש בחינוך שלה ובטוב ליבה כדי לנקוף כמה שיותר זכויות שיעמדו לצידה ולא כנגדה.
היא חובקת את כל האפליות ומנהיגה אותם, היא מבקרת בכל הסמטאות הכי חשוכות ומאירה אותם, היא נתקלת באוקיינוסים הכי עמוקים וחוצה אותם, היא מקבלת את כל העצות שבעולם ושוכחת מכולם, היא פותחת ברצון את הדלתות הכי מפחידות ונעמדת למולם.

לא ידעתי שייתכן שכל כך הרבה עצב וכאב מסוגלים לעשות אדם כל כך מאושר, כי זה מה שהספר הזה עשה לי. הוא שפך עליי את כל יגונו והטביע אותי בכאב שלו ואז משך אותי החוצה בסערה והראה לי שכל סופת גשמים מסתיימת בקשת צבעונית ומרשימה. לא זכרתי ספר שבכיתי מימנו כך כל הרבה דמעות של שמחה ובכלל, לא זכרתי כמה טוב זה מרגיש לסיים ספר כזה איכותי.
אין ביכולתי לנחש מתי הייתה הפעם האחרונה שקראתי מילים עמוקות כל כך שמסתירות בתוכן סודות אפלים כל כך שמכוסים בכל כך הרבה אהבה ואושר.

» ביקורות נוספות של גריפין
» ביקורות נוספות על במותה נתנה לי את חיי