****
אוקיי, הספר חשוב. בסדר, הבנתי. אחד הספרים ששום ספריה (לפחות ספריה מסוף שנות השבעים) אינה שלמה בלעדיו. רצף אסוציאטיבי, נכון, זה חזק.
אז הגעתי לספר הזה מוכן, ואני חייב להודות שלמרות חוסר הפסקאות, הרצף הקשה לעתים לקריאה והשפה האנכרוניסטית משהו, הספר "תפס" אותי. עלילותיהם, גם אם בנאליות, של צזאר, ישראל וגולדמן (ושאר אלף חמש מאות הדמויות האחרות) מתוארות במיומנות סיפורית מרשימה, ואפשר למצוא בהן פנינים אמיתיות.
אבל לחפש את היהלומים האלה בכל כך הרבה בוץ, אוף! זה מתיש. אני קורא מהר בדרך כלל, ואחרי יומיים של קריאה מאומצת שמתי לב פתאום שאני בעמוד שמונים ושלוש. הספר מעניין, יש בו רעיונות לא רעים, והיומיומיות באמת מרתקת, אבל איך אפשר להתמקד בכל פרטי הפרטים האלה. יש תחושה כאילו יעקב שבתאי מכין בכוונה את הנזיד הזה מיותר מדי מרכיבים. כל הדמויות האלה, אלוהים! אתה מתחיל לקרוא, צזאר שוכב עם איזו אחת, אליעזרה (איזה שם מרשים - למרות שהשם הכי נפלא ואותנטי בספר ואבן חן אמיתית הוא ללא ספק "יהודית מייזלר". גאונות), ומייד אנחנו גולשים למי זאת אליעזרה, איפה היא נולדה, מה היא עשתה, מה ההורים שלה זינה וצבי (או פולה ומנשה, או יצחק וגאולה, או ברנרד ודליה, אלוהים יודע) עשו, למה הם התגרשו, מה היתה תכיפות יחסי המין ביניהם ולמה זה קשור לנסיעתה של הבת שלהם לקהיר ולהתאהבותה בקצין בריטי, למה העבודה של צבי הפריעה להם בנישואין, ואז למה הם לא היו מרוצים שאליעזרה יוצאת עם צזאר, למה ואיך היא נכנסה להריון, מה צזאר חשב על זה, למה ההורים שלו לא נפגשו עם ההורים שלה, עם מי היא יצאה לפני שהיא פגשה את צזאר ולמה, מי היה המאהב של אמא שלה ואיך הוא גרם לה להרגיש, מהי פילוסופיית החיים של המאהב של האם, ומי היו ההורים שלו, ואיך המכולת הצליחה רק כמה שנים ונפלה לידיו של הגיס הלא-מוצלח שלמה. במקביל, אנחנו חוזרים לחבר של צזאר, ישראל, שממתין מחוץ לדירה שצזאר ואליעזרה מתעלסים בה על הספה, שבשנה בה הובאה הספה לתוך הדירה עברו לבניין שלושה שכנים (ומי היו ההורים שלהם וכן הלאה). מילא אם היתה לזה איזו תכלית, אבל נראה שכל הפרטים האלה נכתבו רק כדי למלא עוד דפים. לפעמים זה די טוב, אבל כבר קראתי ספרים שזה היה מעניין קצת יותר.
