לא מאמין שהצלחתי לחסל כ-700 עמודים של דוסטוייבסקי בחודש... הכל התחיל בנסיעה ברכבת: מולי ישב גבר צעיר וקרא את הספר. כל שתי דקות התפקע מצחוק. בפעם הרביעי לא התאפקתי: סליחה, אבל דוסטוייבסקי לא כתב דברים מצחיקים, מה מצחיק אותך??? התרגום לעברית, הוא ענה. קראתי את זה ברוסית והתרגום מצחיק... רצתי לקנות וגם לקרוא. המתבגר הוא יצירה כבדה. כמו מרבית ספריהם של מחברו, של טולסטוי וחבריהם במאה ה-19. הרבה דיאלוגים בצרפתית בגוף הספר, הרבה מאוד הפניות להערות אנציקלופדיסטיות בסוף הספר ושמות הגיבורים מורכבים, משתנים [כינויי חיבה, למשל] וקשה לזכור מיהו מי. אבל: אם אתם מתעניינים בחברה של טרום מהפכה ברוסיה, בחיבור רוסיה-אירופה [מבחינה תרבותית], במבנה החברתי-כלכלי וברקבון התוסס שהוביל לקומוניזם - זה המקום ללמוד על החשיבה של האינטלקטואלים הרוסיים. חלקם באוכלוסיה לא היה גדול באחוזים. המורדים [=רסקולניקים] היו הבסיס עליו תססו השמרים מהם נאפתה הרבולוציה. המילה הכתובה, הספר המלומד, היו בעלי משקל בתרבות הרוסית. לא מעט ספרים ידועים היו בסיס לתנועות שהביאו למהפיכות. לצדם נכתבו גם ספרים, כמו המתבגר, שמהם ניתן להציץ לתוך שכבת עליונה בחברה מסתאבת, אובדת דרך שפרטים בתוכה מבקשים אידאלים אך לא מוצאים. מנהיגים גדולים יודעים לנצל נסיבות שכאלה. המתבגר הוא תרגום שני לעברית. קודמו, ב-1958, נקרא "עול ימים". מומלץ למי שרוצה להבין מעט יותר את ההיסטוריה בה אנו חיים. צריך סבלנות מיוחדת לספר כזה.

כדי לכתוב ביקורת על אריך קסטנר דרושים הרבה אומץ וחוצפה. סופר מיוחד במינו זה עומד, בעיניי, מעל כל ביקורת באשר כתיבתו העשירה לילדים מכוונת לא רק לילדים וספריו יכולים לשמש בסיס ללימוד בכל בית ספר המכשיר מורים, לאור הבנתו את עולם הילדים. גדלתי עם ספריו ובמשך שנים אני נהנה מהם שוב ושוב. את אורה הכפולה חיפשתי לרגל שלוש סיבות: אותו לא קראתי מעולם. את הסיפור אני מכיר מן הסרט "אבא מתארס" [תרגום צולע של השם] ונודע לי כי התרגום שופץ בשנת 1999 כי התפישה הישראלית השתנתה מאז התרגום הראשון - 1950 - וכיום כבר מוזכרת גרמניה במפורש, עם פרטים שוליים אחרים ששובשו בתרגום המקורי בגלל האווירה הקשה ששררה בישראל, חמש שנים לאחר השואה. אני ממליץ לכל אחד, צעיר כזקן [ אני אהיה בן 60 בקרוב] לקרוא את כל ספריו של קסטנר. ואם אתם הורים צעירים, או מחנכים שאינם מבינים את תלמידיכם - אל תתביישו לקרוא. התחילו עם הכיתה המעופפת. לא תתאכזבו....

כמו ספרי מופת אחרים, נתתי אותו ולא חזר אלי. אבל חובה של כל אדם באשר הוא לקרוא אותו במלואו. השנה 1915. על ההר מוסה דאג ועל מדרונותיו מצטופפים אלפי ארמנים המצפים לגירושם בידי התורכים. נסיונם חסר התקווה להתבצר ולהגן על חייהם נכשל ורק בודדים שורדים את המסע הרגלי אליו הם נשלחים לתוככי המדבר בלי כל סיכוי. בימים בהם התורכים מעזים למתוח ביקורת על אחרים - חובה שספר זה יודפס במהדורות חדשות ויופץ בכל בתי הספר, כספר חובה. על כל העולם לדעת כי לא רק עם ישראל חווה שואה, גם הארמנים. בלי תאי גזים, בלי רכבות וטרנספורטים רשומים. "סתם" צעידה אל המוות כאשר נסיונות דיפלומטיים ואחרים לא העלו פרי. גם תל אביב - יפו "זכתה" לראות בגירוש תושבים בשנה ההיא, באדיבות השלטון התורכי. לזכור ולספר לצעירים.

ספר חריג בתכנו וברעיון העומד מאחורי הכתיבה מבחינה ספרותית. הרעיון של אדם הקורא את המחשבות של כל הסובבים אותו מקורי מאוד ואפילו מפחיד. כאב ראש אמיתי, תרתי משמע. בספרה זה, דלית אורבך מובילה את נרי, גיבור הסיפור, לעולם מאוד בודד כאשר יכולתו לקרוא מה חושבים סביבו מובילה אותו לבדידות נוראה. לא אקלקל לכם את הקריאה ואעצור כאן. מאוד נהניתי מן הספר והרעיון. המחשבה, שאין לה צנזורה, מובילה את הסגנון לרמה קצת בוטה וקשה לעיכול לפעמים. אנשים דתיים, למשל, יניחו את הספר הצידה, לדעתי. אולי לא. גם אחרים עדיני נפש. עם הקדמה כזו - עדיין אני ממליץ לקחת את הספר ליד ולהנות מיצירה שתחילתה מבלבלת, אבל המשכה מצדיק את המאמץ.

חוויית קריאה קשה שכזו לא חוויתי זמן רב. הספר מרתק, ללא ספק. תיאור חוויותיו של הילד בזמן השואה מונע ממני לקרוא את הספר בנשימה אחת כפי שאני נוהג לעשות. הספר הינו תעודה נוראית ממקור ראשון על השבר הנוראי שעבר על עמנו. לדעתי, הוא חייב להיות חלק מתכנית הלימודים בכל בתי הספר, כולל המיעוטים. אי אפשר להבין את תקומת ישראל בארצו בלי לדעת ולהרגיש את הרקע למאבק הבלתי מתפשר שלנו על סלע קיומנו - התורה, הארץ והעם.

קשה לתאר מה כתוב בספר. צריך לקרוא אותו. ראשית: כי זה סיפור מהחיים, להבדיל מספרות מקובלת. שנית: מיץ' אלבום עושה קסמים עם הגשת הסיפור המיוחד הזה. סיפורו של הרב אלברט לואיס מניו ג'רסי, ארצות הברית. שמונה שנים חלפו מאז ביקש הרב ממיץ' להיות האיש שיספיד אותו לאחר מותו - עד מותו. מיץ' לא היה מסוגל להעתר לבקשה מבלי להכיר מקרוב את הרב של הקהילה בה נולד וגדל, אצלו למד לקרוא לבר המצווה והוריו עדיין חברים באותה הקהילה, בה כיהן הרב כשישים שנים. אם תרצו, זה לא סתם סיפור. אגב מפגשי הכרות מעמיקה והולכת, מיץ' מלמד אותנו - מפיו של הרב - על אהבת האלהים בדרך מיוחדת במינה, על החיים לצד אמונות אחרות, על אהבת אמת בין בני זוג ואחרים, על משברים אנושיים והתמודדויות שאנחנו לא מכירים מכלי ראשון. מדריך של ממש בתחומי חיים שלמים. ספר זה, כמו שניים מספריו הקודמים של מיץ' אלבום [ימי שלישי עם מורי וחמשת האנשים שתפגוש בגן עדן] הפחיד אותי מעט: האיש כותב רק על מוות??? קצת מדאיג, לא? לאחר שהתחלתי לקרוא, לא יכולתי לעצור את הקריאה עד לסוף הספר - פטירתו של הרב לואיס וההספד של מיץ'. אגב השתלשלות הארועים, הספר מוביל אותנו גם לישראל ולירושלים, לפעולות הקודש של זק"א. מי היה מאמין. מומלץ בכל לב.לרוץ ולקרוא. עכשיו.