רק היום סיימתי לקרוא את הספר וזה לקח לי שבוע וחצי של חוסר יכולת להתנתק ממנו. הרבה זמן חיכה הספר הזה על המדף שלי לפני שפתחתי אותו והתחלתי בקריאתו. כפי שכבר כתבו אחרים, אין לשפוט את הספר הזה ספרותית אלא בחוויה שהוא מעביר. זהו ספר חשוב, מטלטל - מצייר תמונה מדכאת, מכעיסה ומקוממת של משטר נוראי, של דיכוי אכזרי ושל אנשים פשוטים שמחליטים לעשות מעשה קטן אבל גדול ומשמעותי בעצם ההתקוממות שלהם והידיעה מה יהיה גורלם לכשיתפסו, והם יודעים שיתפסו בסופו של דבר. מומלץ לקרוא בשל החוויה שספר זה מעביר.

אני עדיין לא אמא, אולי אהיה ואולי לא...אבל גם מבלי לחוות הריון ולידה אי אפשר שלא לקרוא בכאב ולחוש הזדהות במה שעבר על שרלוט על וילואו.
הרצון והכמיהה לילד/ה גוברים על הידיעה או אי הידיעה ועל קבלת החלטות בזמן ההריון.
גילוי מוקדם של מום יכול להיות גורם משפיע על הפסקת הריון אם ידועות מקצת ההשלכות וגם זה לא תמיד.
כל הורה רוצה ילד בריא, כל הורה רוצה לדעת שהילד שלו יוכל לטפל בו בבוא הזמן כי זה דרך העולם.
כל הורה מרגיש כאב לנוכח הכאב שילדו מרגיש גם אם זה מכה קטנה בברך מנפילה הכי פשוטה.
וכאן לא מדובר בנפילה קטנה...וילאו התפתחה ונולדה עם שברים שאיתם היא צריכה לחיות בסבל ויסורים עד סוף חייה.
כאב וסבל שמשפיעים על כל הסביבה, על חיי הנישואים, על ההורים, על האחות הגדולה שמרגישה נטושה בצד, על החברה הטובה שלא גילתה בזמן.
על התחושה של וילאו שאולי הוריה לא רצו אותה והיו מעדיפים תינוקת בריאה, מושלמת...
כל שבר שלה שובר את הוריה ואת המשפחה.
היבט נוסף שמתואר הוא המשפט, טובת הילדה בעתיד הרחוק או בצע כסף?
החלטה לא פשוטה להתמודד לבד ולחשוף את חייך הפרטיים מול כל האומה,להתמודד מול בנותייך, מול בעלך, מול חברתך.
תחושת אשמה שבתך שלך צריכה לשמוע שיכול להיות שהיית מוותרת עליה, שהיא מהווה נטל עלייך.
אבל אמא זו אמא...תילחם בשבילך עד הסוף שלה או שלך...וגם אם לא תמיד תנצח, היא תמיד תהיה שם בשבילך.

פעמון הזכוכית הוא ספר קלאסי.
למה הוא ספר קלאסי? מה הופך ספר קלאסי לקלאסי?
ובכן, השלמות של היבט מסוים מבחינה ספרותית. יש כל כך הרבה סופרים, כל אחד מהם מתמצא בהיבט אחר.
סילביה פלאת', נקראת המוזה האפלה, ולמה זאת?
הספרים שלה עוסקים באינטרוספקטיבה. כלומר, עיסוק בהתבוננות פנימה, מבט אל תוך הנפש. היא המוזה האפלה, מכיוון שהיא מסוגלת לקחת אותך בספרים שלה אל מול התהום השחורה, להביט בה טוב טוב, להכריח אותך להסתכל עליה ואז להרפות.
הספר הזה, פעמון הזכוכית, הוא ספר על הנפש של בני האדם. על כל ההתנהגות הקטנונית והטיפשית שלנו, על כל הדברים הנשגבים מבינתנו וברי החשיבות של הנשמה.
היא טווה באופן מדויק את הרגש המתאים, עם המטאפורות והמוטיבים, נוצר אריג יפיפה. ואסתר, הדמות הראשית אשר בבירור מבוססת על סילביה, היא דמות מקסימה וכובשת. בניגוד לאנשים דיכאוניים ספציפיים, אסתר לא מבקשת רחמים. היא לא מרחמת על עצמה. היא אישה שמסתכלת לתהום השחורה בעיניים. היא נושאת כתמי דם על לחייה כצלקות קרב, היא מסתכלת במראה ורואה משם דמות אחרת.
הספר הזה גאוני,
הספר האהוב עליי,
ברור שאמליץ עליו בחום.