אתה פותח ספר, ונזרק. מפה לשם, המילים של הופמן עושות בהן כרצונן וכל שנדרש הוא שרוח נעימה תנשב ותחושת שלמות תצמרר את העור. צחקתי, נעצבתי, תהיתי, בהיתי, עברתי מצד לצד, עליתי למעלה, ירדתי למטה, נכנסתי לעומק. תמיד לעומק. הופמן מחולל פלאים עם כנות וירטואוזית [אע"פ שתמיד מנקרת השאלה מה אמת ומה בדיה, הכנות זולגת מבין השורות], עם אסוציאציות שברור שיש בהן היגיון פנימי [קל לגילוי, אגב, מפני שנכנסים לתוך החיים המתוארים]. השחרור בכתיבה מלמד שאפשר לכתוב אחרת, לכתוב מצוין. אחרת. כשם הספר כך חווית הקריאה, כך התחושה. אפשר לגלות את עצמך בין הדפים ולגלות אחרים, לשיים מחשבות חמקניות כי הופמן עשה את זה באופן שאני לא בטוחה שאחרים מסוגלים. הייחוד בכתיבתו מקבל ביטוי עוצמתי בספר הזה, ואני מוצאת את עצמי פותחת לעיתים, באקראי, וצוללת. מומלץ לכל מי שרוצה להרגיש. אפילו קצת.[מומלץ לגשת לספר נטולי ציניות]

ספר נטול יומרות, שפה פשוטה שהילכה עליי קסם והזכירה לי שלא תמיד צריך לכתוב גבוהה גבוהה בכדי לדייק. הספר מכניס את הקורא (כלומר - אותי) לנבכי מסע התבגרות וגעגוע שלא נגמר, חיפוש מקום והגדרה עצמית, מסע אישי וחברתי בו זמנית כשברקע נופים פסטורליים אך לא קיטשיים באיטליה. העלילה מסקרנת, גם אם נדמה שהסוף ידוע, הדרך מפתיעה בכל פעם מחדש בעוצמת אכזריות ויפי החיים. קראתי תוך הטיית ראש והנהון, מכניסה לתוכי אמיתות שנכתבו מתוך כאב ופכחון. ספר נוגע, מעורר מחשבה. משרטט את טבע האדם מבחינה חברתית וגם אישית. [אני תמיד אומרת שלו הייתי צריכה לקנות ספר על פי התקציר מאחורה, לא הייתי קונה אף ספר. לכן אני מתארת את החוויה ולא את העלילה, ואף נמנעת משרטוט הנימים הדקים של העלילה]

בספר המופלא הזה דוד גרוסמן עושה אהבה עם השפה העברית. כל משפט הוא כמו אגרוף לבטן הרכה, העלילה היא קסם. אם יש ספר אחד שיכול לתאר אהבה מהי, זהו הספר. יש בו את שלל המרכיבים והתפתלויות, העקלתונים והרגעים המזככים שיש באהבה. הכל אפשרי. זהו אחד הספרים המהפנטים והנוגעים ביותר שקראתי. וקראתי אותו יותר מפעם אחת...

ספר נטול יומרות, שפה פשוטה שהילכה עליי קסם והזכירה לי שלא תמיד צריך לכתוב גבוהה גבוהה בכדי לדייק. הספר מכניס את הקורא (כלומר - אותי) לנבכי מסע התבגרות וגעגוע שלא נגמר, חיפוש מקום והגדרה עצמית, מסע אישי וחברתי בו זמנית כשברקע נופים פסטורליים אך לא קיטשיים באיטליה. העלילה מסקרנת, גם אם נדמה שהסוף ידוע, הדרך מפתיעה בכל פעם מחדש בעוצמת אכזריות ויפי החיים. קראתי תוך הטיית ראש והנהון, מכניסה לתוכי אמיתות שנכתבו מתוך כאב ופכחון. ספר נוגע, מעורר מחשבה. משרטט את טבע האדם מבחינה חברתית וגם אישית. [אני תמיד אומרת שלו הייתי צריכה לקנות ספר על פי התקציר מאחורה, לא הייתי קונה אף ספר. לכן אני מתארת את החוויה ולא את העלילה, ואף נמנעת משרטוט הנימים הדקים של העלילה]

"כתבת סיפור כדי לשמח את שכניך. כשהם צחקו, שמעת בצחוק שלהם את צחוק נשמתך. וכך נודע לך שלא למענם, אלא כדי לשמוע את צחוק נשמתך, כתבת את הסיפור. איזה מין מקום זה, לטמון בו את צחוק נשמתך?" זו דוגמה לקסם המתרחש ב"סיפורים מאזור השלווה". צבר סיפורים שאפשר לחוש בהם את טביעת האצבע של הכותב, לנשום איתו את הנשימות ולשמוע את הקולות. בשפה קולחת, שירית לפרקים, פשוטה, מושם הזרקור על מצבי חיים, אנשים, אינטראקציות. לא יכולתי להניח את הספר, נעצבתי כשסיימתי אותו. לא מצאתי הרבה שלווה, אבל בהחלט התעורר בי הרצון לנסוע באוטובוסים רק כדי לכתוב את האנשים. אם הייתי יודעת שיש לי שמץ של סיכוי לתאר כמו בירשטיין, הייתי עושה חופשי-חודשי למקום הכי רחוק שיש. וזה מה שקורה עם הספר הזה, אתה הולך רחוק ומגלה שאתה קרוב, עובר בין תחנות זמן ומקומות, משרטט לעצמך פסיפס ובעיקר - מוקסם.

ילינק לא מרחמת על הדמויות שלה. לא ב"מאהבות" ולא ב"פסנתרנית". לא האמנתי שאפשר לקרוא ספר שלם מבלי לחבב את הדמויות [וקראתי שניים!] הכתיבה האכזרית של ילינק נותנת מימד שלרוב נעדר מדמויות ספרותיות. בתור קורא אתה נאלץ לעבוד, אתה רוצה לחבב אותן, ואם לרגע נדמה שהיא מגלה חיבה, כמה שורות לאחר מכן נחשפת עוד עובדה לא מחמיאה שגורמת לך לסלוד. מהדמויות, מהמצב, מהמארג החברתי, מחוסר האפשרויות. אישה כותבת נשים באופן אמיץ ושונה. קשה לקרוא, אבל משתלם. כדאי להתעקש על נקודת מבט לא מתחנחנת, נקודת מבט שנדיר לפגוש, עולמות פנימיים שכמעט ואין להם סיכוי להתממש בצורה נכונה. ילינק היא סופרת יוצאת דופן. למי שלא מחפש עוד מאותו דבר.