כשאיור וסיפור נפגשים
יואל כהן היה מנהל הספרייה המיתולוגי בכפר סבא במשך שנים רבות, עד שיצא לפנסיה. יואל הוא איש ספר אמתי במלוא מובן המילה, הקשור בנפשו אל הספר הקלאסי - זה שיוצא מבית הדפוס, מריח מניחוח הצבע הטרי, וניתן לגעת בו, למשש אותו, חושניות שרק אוהב ספרים יבין. למה אני מספר את זה, לבטח תגידו נוסטלגיה אבודה וחסרת תקנה, לא רק. ליואל הייתה אהבה מיוחדת לספרי ילדים, בעיקר לאלו שמאוירים, לא פעם הוא קיים בספרייה תערוכות מרהיבות עיין, חלקן בינלאומיות בהן הספר הפך להיות לא רק חגיגה של מילים, אלא גם של ציורים נפלאים בהם המילה מתחברת לתמונה. תמיד גררתי את ילדי הקטנים לתערוכות, הבטתי לתמונות בעונג נפלא, התמוגגתי בעיקר מהספרים, שבהם יש איזו הפעלה, שבה צריך להזיז נייר בכדי שפתאום תצא צורה חדשה ומפתיעה. ישבתי שעות ולא הרגשתי איך הזמן עובר, ורק ילדי הקטנים רטנו, נו כבר אבא, מתי הולכים, אתה באמת גרוע יותר מילד.
ילדי בגרו, וכעת הם מתעניינים מעט בספרים, ובעיקר בקופסאות המולטי מדיה שמפיקות להם צורות וצבעים במהירות מסחררת, שלהן ניתן לצרף ולשלוח כיתוב ודעה, לשתף את כול החבורה, ואפילו לצחוק ביחד, למרות שזה נשמע כאילו צוחקים לבד וללא סיבה. אני אישית לא עומד בקצב, ולא פעם מקבל נזיפה מהמשפחה, אבא נוציא אותך מקבוצת המשפחה, כי אתה לא מתייחס, מה שגורם לי תהייה וגעגוע לספרי הילדים של פעם, ולרגעים שלנו ביחד סביבם.
כול ההקדמה הזאת, היא בכדי לספר לכם שלגמרי במפתיע מצאתי ספר בוגרים, הבנוי על עיקרון ספר הילדים של פעם, הספר הזה העניק לי רגעי אושר אותם חוויתי לפני שנים בתערוכות של יואל, וכעת אני מבקש לשתף אתכם בחוויה הנפלאה. לפני זמן מה איתרתי בסימניה ספר אחד יוצא דופן, גרפין וסאבין, ספר דק שהוא קודם כול מדיום עיצובי מרהיב עיין, ספר שבו העלילה המינימליסטית - היא רומן מכתבים. גרפין מוס, אמן שחי בלונדון בשגרת חיים של בדידות, אם כי הוא איננו מודע לעצבות שבדרך חייו. חייו עוברים תפנית כשלפתע הוא מקבל מכתב לא שיגרתי, הכתוב בכתב יד ומצורף לו איור יפיפה ומסתורי, ממאיירת מוכשרת ורבת דמיון שהוא מעולם לא פגש, סאבין המתגוררת באי באוקיינוס השקט. סאבין וגירפין מתחילים להתכתב, התכתבות המתפתחת לאהבה שבה נחשף נדבך מסתורי וקסום, יכולתה של סאבין לראות את יצירותיו של גריפין על אף המרחק בין השניים, תעלומה המלווה את הסיפור.
