אחרי כל ההפגנות הספרותיות (והחברותיות) שהתרחשו אחרי ש״גדר חיה״ ראה אור, הייתי חייב לקנות את הספר ולראות בעצמי מה כל כך שנוי במחלוקת בספר. לפני זה, קראתי את ״החתונות שלנו״ של רביניאן, שממש אהבתי (תוכלו למצוא את ביקורתי בפרופיל שלי). ידעתי שרביניאן היא כותבת מוכשרת מאוד עם נקודת מבט מעניינת, והשתוקקתי לראות בעצמי מהו הספר.
תחילה, מצא חן בעיניי עושר השפה - התיאורים ססגוניים ומענגים, ואכישהו רביניאן מבינה איך לכתוב עם עברית תקנית ובשפה גבוהה בלי שהספר ירגיש מתנשא ומתוחכם מדי. בכמעט כל סצנה, חשתי כאילו שאני נמצא שמה עם הדמויות, שאני נוכח בשיחות שלהן, ושאני יכול להרגיש את התגובות הרגשיות שלהן. למרות שרביניאן לא הוציאה ספר למבוגרים ביותר מעשור, כתיבתה נשארה צלולה וקולחת. עוד יותר מעניין עבורי היה שימושה בגוף ראשון - בספריה הקודמים היא כתבה בגוף שלישי, ומדי פעם מצאתי את עצמי לא מצליח לאתר איזה הרהורים ומחשבות היו של ליאת ואזה היו של רביניאן, וזה חלק מהקסם של הספר (גם ראיתי בראיון שהיא עשתה בטלוויזיה שהיא רמזה על כך שהיא ניהלה מערכת יחסים עם ״מישהו מחוץ לחיק היהדות).
בנוגע לעלילה עצמה, לפי דעתי, הספר לא צריך היה להיות כל כך שנוי במחלוקת. מה שמתרחש פה הוא רומן פשוט שנמשך לאורך חצי שנה בניו יורק. למרות שמההתחלה ליאת יודעת שיש בעיות פוליטיות שימנעו ממנה ומחילמי את הזוגיות העתידית, היא זורקת את זה הצדה בזמן שהיא רחוקה מביתה שבארץ. הפוליטיקה מתחילה להיות בעייתית כשאחיו של חילמי בא לבקר אותו ופוגש לראשונה את ליאת. השיחה האגריסיבית בין ליאת לבין אחיו של חילמי שולחת את ליאת הביתה, בוכה וכועסת על חילמי על שהוא לא התערב בשיחה והגן עליה. אך ליאת טוענת שזאת הנקמה הדוממת של חילמי, שנפגע מהתעלמותה של ליאת לספר להוריה על הזוגיות שלה איתו. זה כמובן לא מתחשב בעובדה שהוא בעצמו לא מספר להוריו עליה.
מעבר לחלק של העלילה שמתרחש בניו יורק, הכי אהבתי את החלק שבא אחרי שחילמי חוזר לרמאללה וליאת חוזרת לארץ. שם, הם מדברים כל יום (ליאת עוד מתפלאת שלמס׳ טלפון של חילמי יש את אותה הקידומת כמו שלה!). כל אחד חוזר לחיים שלו, אבל ממשיך לחשוב על השני. יום אחד חילמי טופס טראמפ עם חבר לבקר את ליאת, ובדרך אחיו מחליטים לשחות באיזה אגם קרוב לגבול. כשהוא נכנס להציל אותו, הוא לא שם לב שהאח כבר יצא מהמים וממשיך לחפש אותו, אך דקות לאחר מכן טובל בעצמו - אינו יכול לשחות. כמה עמודים אחר כך נגמר הספר.
מה שמעניין בסוף המפתיע של הספר היא ההשוואה בין היוזמה ואהבה של חילמי (האבהב שיש לו לא רק לאחיו אלא גם כן לליאת) ליד ההתלבטויות של ליאת.
הספר מראה איך שאפילו אהבה כל כך אינטימית, בן בחור ובחורה, אינה מספיקה כדי לגבור על המחסומים הפיזיים, התרבותיים, והפוליטיים שמפרידים ביניהם.
הסוף מעציב עד מאוד, בייחוד התיאורים האיומים של ליאת כשאחיו של חילמי מתקשר אליה ומודיע לה שחילמי נפטר. אחרי שסיימתי לקרוא, הרגשתי חסר אונים, אבל זה רק מצביע על הכוונות הפוליטיות הכנות של רביניאן - היא רצתה שאנחנו, הקוראים, נרגיש כועסים ומתוסכלים בדיוק כמו ליאת. אפוא, מה שנותר לנו לעשות הוא לממש את השינויים האלה בעצמנו.
הספר מומלץ בחום למי שרוצה לחוות נקודת מבט שונה. תהנו!
