אז נתחיל מהסוף נעבור לאמצע ואז אולי נגיע להתחלה.
"נדידת הדיונות באפריקה" הוא הספר הישראלי שהכי נהניתי לקרא בשלוש השנים האחרונות, הרגשתי שרון דהן פשוט ישב וכתב את הספר הזה במיוחד בשבילי.
זהו ספר סיפורים קצרים, שכתובים כולם בשפה פשוטה ברורה ומלאה בחמלה גדולה, על העולם, על בני האדם שמתהלכים עליו ועל עצמנו.
חלק מהספורים הם סיפורי מסע, אני אוהב לצאת למסע, (אין צורך לאמר שבשלב זה של חיי המסע היחידי שאני יוצא אליו הוא מהכורסה אל המקרר ואולי גם חזרה כשאני בקטע של אקסטרים.)
למזלי רון יצא למסע במקומי, הוא יוצא למסעו עייף, ערום ונדכא, חסר כל, הוא יוצא לשוטט בהרים, בדרך לשום מקום, הוא יוצא אל העבר, אל החלום, אל הזיכרון.
הוא הולך "נצמד אל גדת הנהר והולך לאורכה, נגד שצף המים. המים מתקרבים ומתקרבים אליי כמו ילד קטן שרוצה לשחק ולא יודע איך". לא ברור היכן מתחילה המציאות ונגמר הדמיון במסע הארוך הזה, ככה זה כשיוצאים אל האמת, אל המקום הבלתי ידוע שנמצא מעבר למילים, ביד בוטחת בלי מילה אחת מיותרת, רן פשוט לוקח אותנו לשם.
חלק מהסיפורים הם סיפורי מלחמה, לבנון השניה, אני התגייסתי בסוף הראשונה, מה שאומר שאני זקן מרון בששת אלפים שנה בערך, אבל המלחמה היא אותה מלחמה והמוות הוא אותו מוות, והכפרים הם אותם כפרים ודבר לא משתנה מלבד החיים, מלבד המתים וחוסר הטעם והתוחלת של כל זה.
זוהי מלחמה שאיש אינו מבין איתה, איש אינו יודע איך הגענו אל הכפר ואיך נצא ממנו, כל מה שאנחנו יודעים זה שאנחנו רוצים לחזור הביתה, מהר, עכשיו אם אפשר. כי זה נראה שאנחנו הולכים להישאר פה לנצח. "קשה לראות את הסוף, בלתי אפשרי לעכל את העכשיו, בינתיים התקדמנו על הציר וניסינו לשמור על פרופיל נמוך, זה לא כל כך הלך. תהיתי, כשפינינו את הפצועים, מה היה יכול לקרות אם... אבל לא הגעתי לשום מסקנה." כי לא תמיד חוזרים, כי לא תמיד הביתה, כי לא תמיד אתה יודע מי אתה ולאן אתה רוצה לחזור.
