זוהי נובלה המאגדת בתוכה תמונות חייהן של נשים רבות, כמו גם של אישה אחת. מדובר ברגעי ההתנפצות מכל המוכר הבסיסי הגורר אחריו הבנה ועד להתפתחות אחרת חדשה.
כך כותבת ענבר אשכנזי באחרית הדבר:
"זו היתה ככל הנראה קערת הגשה עמוקה ורחבה שהתנפצה לרסיסים, ולפי הרסיסים הבלתי אחידים היא הייתה עשויה מחרסינה לבנה, משובחת ונטולת עיטורים. וטוב שאין התרפקות או צער על ההתנפצות הזו, ולמעשה גם אין מאמץ לאחות את הרסיסים ולהדביקם מחדש. הם פזורים על המשטח וקורצים לי לעבור ולאסוף אותם בידיים חשופות. גם אין בה, בהתנפצות, בהלה — יכולתי להרים כל שבר בזהירות, להימנע מלחתוך את האצבעות בשוליים החדים, להתבונן בו ולהניח לו להתקיים. והנה, גיליתי שכל רסיס בתורו לא שאף לחזור ולהיות חלק מהקערה המקורית והשלמה שממנה נותץ — לא זו בלבד שנעשתה על־פי תבנית שלא תאמה את השלהבת הפנימית של ישותה שלה עצמה, אלא שנוצקה על־פי התפקידים הפטריארכליים, על־פי תבניות המצפות מנשים להתקטן, לחכות ולעמוד בצל, לשמש באחד משני התפקידים: רעיה ואם. דווקא עכשיו, כשאין קערה עוד, היא נושאת את תכולתה הקודמת בהבנה רבה יותר וכעת, על־אף כל השברים, היא שלמה ונכונה."