קודם כל, אזהרה מראש: אם אהבתם את המחזמר ואתם מצפים למצוא בספר חוויה מסוג דומה - אל תקראו אותו. אין כאן סוף טוב. או אמצע טוב. וגם ההתחלה לא מזהירה במיוחד. ודברים שמקבלים הרבה מקום בעיבוד הבימתי לא תופסים כמעט מקום בספר, ולהיפך, ויש שוני רב באופי הכללי של שתי היצירות. באופן אישי, אני מאד אוהבת את שני המדיומים - אבל חשוב להדגיש שהם שונים לחלוטין.
~ספוילרים גדולים ל"הקוסם מארץ עוץ" וקטנים ל"מרשעת" מכאן ואילך~
ובכן, בראשית היה "הקוסם מארץ עוץ". או לפחות בראשית הפרטית של המחבר גרגורי מגוויר. והייתה דורותי, שבאה בסער, הרגה שתי מכשפות, פגשה קוסם מזויף וחזרה הביתה. בדרך היא פגשה מונצ'קינים, ווינקים ואת הטריו הזכור לטוב - איש הפח, הדחליל והאריה, שקיבלו במהלך המסע את מבוקשם בדרכים לא קונבנציונליות. ואין כמו בבית - גם אם הבית הוא קנזס האפרורית. הסוף.
אהה! חשב לעצמו (אני מנחשת) מר מגוויר. איפה המכשפה בכל הסיפור הזה? האם היא רק מניעת-עלילה, דמות שדורותי צריכה להרוג כדי שהסיפור יתקדם? ובכלל, כל המונצ'קינים האלה, וכל החלוקה של ארץ עוץ לאזורים ולמחוזות. לא יכול להיות שבאום בנה את כל זה רק כדי שדורותי תחלוף שם, תנופף לנו לשלום ותמשיך הלאה.
אז לא. ארץ עוץ של מגוויר היא מקום עשיר ומורכב פי-כמה מארץ עוץ של באום. יש שם מיתולוגיה ענפה, פוליטיקה פנימית, רצח עם, חלוקה למעמדות ואבחנה בין "חיות" לבין "בעלי חיים" - המסוגלים לדבר, והדיעה הרווחת היא שיש להם נשמה (לפחות בתחילתו של הסיפור). ואֶלפָבַּה, המכשפה המרשעת של המערב, היא בכלל אישה עצמאית, חזקה, פמיניסטית לחצי-משפט ובעיקר אחת שלא פוחדת להגיד את האמת גם כשהיא לא פופולרית.
אה, והיא ירוקה. אני לא זוכרת כרגע אם המכשפה ירוקה גם בספרו של באום או רק בסרט שהתבסס עליו מ39', אבל מגוויר בהחלט מקדיש לסוגיה דיונים רבים. צבע העור של אלפבה מהווה מקור לפחד, ללעג, להסתגרות שלה ועוד ועוד.
