"בישלתי סיר מלא אורז, שיהיה לי הכל מוכן כשאני אחזור מהניתוח. ככה לא אצטרך אח"כ לדאוג לכלום!"
בבוקר הניתוח אמי התלבשה במיטב מחלצותיה, כולל איפור תכשיטים ולק שידעה כי יוסרו.
"איך אני אבוא בסמרטוטים? את ראית כמה המנתח חתיך? אני עוד לא זקנה!"
"אבא, הבאתי לך מים וכריך. תאכל שלא ירד לך הסוכר. אמא תהיה עוד הרבה זמן בניתוח"
"אני לא שותה מים. השירותים פה רחוקים. ואם אני אצטרך פיפי כשהיא תסיים את הניתוח?"
"אני אהיה איתה. אתה לא יכול לא לשתות כל היום. אתה תתיבש."
"אז אולי תביאי לי קפה אם זו לא קשה לך?"
"בטח, אבא. אני אקנה לך קפה."
"וגם איזו עוגה במקום הכריך הזה שאני לא יודע מה יש בו. אמא ממילא לא רואה אז אני יכול לאכול מתוק."
"אין בעיה."
"הנה, קחי 100 שקל."
"אבא, יש לי כסף!"
"קחי, קחי, למי אני אתן אם לא לבנות שלי. לזרים?"
לקחתי את הכסף. חזרתי עם כוס קפה וקוראסון שקדים. אבי אכל במהירות כהרגלו, ממלא את חולצתו פירורים.
"מזל שאמא לא רואה. אמא שלך היתה כל כך כועסת אם היא היתה רואה את הפירורים."
הוא מסיים לאכול, מרים בחוסר זהירות אופייני את כוס הקפה, ושופך אותה על שנינו.
"אוי ואבוי! איך אני מנקה את זה עכשיו? אמא תהרוג אותי כשהיא תתעורר מהניתוח".
הרופא קורא לנו להיכנס. אני אוחזת בידו של אבי ואנחנו נכנסים לחדר ההתאוששות. יש לנו פרוטקציה, אז האחות האחראית מרשה לנו להיכנס ביחד. אמי עטופה בסדין הכרוך סביבה כמו עיטוף של תינוק בן יומו, פניה מעוננים.
"הכל עבר בהצלחה" ניגש אלי המנתח. הוצאנו הכל. היא תצא מזה."
"הרגל שלי" ממלמלת אמי, "אני לא מרגישה את הרגל."
***************
מה שכתבתי למעלה הוא אכן הסיפור האמיתי שלי, אבל היה יכול בקלות להיות חלק מ"בקשתה האחרונה" של אילנה ברנשטיין. הספר מתאר על פני ספר שלם מקרה ממש זהה למה שאני חוויתי. אם שחלתה בסרטן, אב מבוגר יותר שצריך להתמודד עם מחלתה, ובתווך הבת, אלה, גיבורת הספר, שצריכה לזגזג בין הוריה, הטיפול הרפואי בהם וגם זה הנפשי, תוך כדי שהיא מנסה להתמודד עם חייה שלה. הספר כל כך מציאותי וכל כך דומה לחיי, עד שלפרקים היה נדמה לי שהיא כתבה עלי. קראתי ובכיתי ושמחתי חליפות. פשוט הרגשתי שקיבלתי בחזרה את הורי לכמה שעות. כל כך הזדהיתי עם אלה, וגם הרגשתי נקיפות מצפון יחד איתה, על כך שאני מתקשה לגייס את החמלה הנדרשת. זה נורא לומר, אבל היה לי קל יותר להחליף סיר ולנקות אחריה, מאשר סתם להעביר ליטוף ונשיקה. אילנה ברנשטיין לא מייפה את המציאות ולא את עצמה, מסתכלת ישר בעיניים גם בחלקים הפחות נעימים באופי שלה, גם אם אינם ראויים למעמד.
לא אגלה את סוף הספר. את הסוף של הסיפור הפרטי שלי אתם מכירים מהביקורות שלי. אמי נפטרה. רשלנות רפואית. אבי נפטר חודשיים אחריה, ללא סיבה מוגדרת. פשוט שיברון לב. אני מתגעגעת אליהם יותר ויותר ככל שחולף הזמן. מה לא הייתי נותנת כדי שיהיה לי עוד קצת זמן איתם, להתקרב עוד פעם אחת, לפני הפרדה האחרונה.
זה לא ספר מדהים. זה ספר טוב של ארבעה כוכבים הנוטים קצת לשלושה לטעמי, אבל מה אני אגיד לכם, ברור לי למה הוא הצליח וברור לי ולכולכם למה הוא ספר ביכורים שכבר מתורגם, כן?
מילת הקוד; הומו. אנשים צריכים גייז. בעיקר מתבגרות, זה עושה להן משהו, אני רצינית. זה נורא ציני מצידי, אבל אם היה מדובר בסיפור אהבה של בחור בחורה הסיכוי שהוא היה מתורגם בתור ספר ביכורים העומד לבד היו אפסיים.
אבל אנחנו צריכים את סיימון. וכשאני אומרת 'אנחנו' אני לא מתכוונת ל'אנחנו' בתור הקהילה הגאה, אלא לכולם כשלם.
סטרייטים (אני מודעת שיש אנשים שמתעבים את המילה אבל אני אמשיך להשתמש בה) זקוקים לסיימון כדי לנסות ולהתחבר ולהבין את העולם הזה, האנשים שנמצאים לידם אבל זה נשמע כאילו הם במרחק מיליון קילומטר מהם, בעולם נפרד משלהם.
הקהילה הגאה זקוקה לזה בגלל שיש צורך בדמות ציבורים. כמו שנשים צריכות דמויות ציבוריות וקהילות של צבע ומוצא שונה שמקופחים צריכות דמויות ציבוריות ככה גם הקהילה הגאה.
אנשים בקהילה משתחלים יותר ויותר לתעשיות השונות מאז המאה הקודמת, אני בטוחה שלא מעט מהאנשים באתר קראו לפחות ספר אחד עם גייפרינד חמוד של הבחורה הראשית שכל אפיונו הוא שהוא גיי למוות.
כן, נחמד לקרוא סיפור עם הומו ראשי שכזה. וזאת, למען האמת, הסיבה היחידה שקניתי וקראתי את הספר.
נחמד לקבל ייצוג שקשור אליי איכשהו וזה מאוד אנוכי, אנ'לא אשקר, ולקרוא על גייז זה תמיד מעניין, וכיף יותר מלקרוא על הטרוסקסואלים. כי כן, ברמה מסוימת זאת כן התמודדות שונה, אבל דומה. ואני שמחה שבספר החלק הזה הובהר כמו שצריך.
משהו שאני רוצה לשים לתשומת ליבכם, קוראים חביבים, לפני שמוחכם יגדיר את הספר כזבל, כי באמת לא ריחמתי עליו עד כה - זאת ההתייחסות לסיימון, תהליכי היציאה מהארון שמוצגים פה באופן נפלא שעשו לי את היום ועשו לי את המכה הקטנה הזאת בלב, של, “אה, הסיטואציות האלו יכולות לקרות לכל מי שעדיין תקוע בארון. באסה.”
ואני לא יכולה להכחיש, כן, היה בי משהו שכן הבין את סיימון. שכן התחבר אליו והרגיש כאילו שבנסיבות כאלו ואחרות הסיפורים שלנו יכלו להיות מאוד דומים וכמה מזל יש לי ואין לי שאני לא במקום שלו.
מה שהספר כן הביא, בדגש יפה; זה כמה סיימון היה שלם עם עצמו, אחרי תהליך ארוך שהוא עבר לפני הספר אבל ציין. שלהיות הומוסקסואל זה לא עניין של "היי, אני הומו", אלא קצת יותר ארוך מזה, מאחר שהציפייה המולדת שלך זה להיות סטרייט בפשטותך.
עכשיו, רוב המתבגרים חשופים לזה יותר, ומבינים את זה יותר. כלומר, אלה שיש להם מחשב ויוטיוב, שיכולים לראות סרטוני יציאה מהארון של יוטיוברים. ועדיין, מרגיש לי כאילו אנחנו צריכים ספר בסגנון הזה.
עוד דבר אחרון, שאני מרגישה שאני חייבת לציין; בביקורות עבר הרגשתי הרבה צורך לציין את העובדה שהנוער בוטא ברמה מעצבנת וחד מיימדית ופה היה לו יותר נפח והוא היה יותר ON POINT שכזה, ואני חושבת שפה באמת מגיע לו צל"ש, ושאם הספר הזה היה כושל בזה הכל היה קורס. היו קללות ולא קללות וכל הדמויות לא הרגישו כמו פלקט חד מיימדי, שזה אדיר בהתחשב בזה שמדובר על ספר ביכורים של סופרת נוער, בסופו של דבר.
היו פה בדיחות אישיות והרבה פאנדומים החליפו בספר ידיים, הרבה צדדים שונים ומעניינים. ואני שמחה שלא היה מדובר פה רק על ה"אני גיי", ולא רק על ה"אני גיי חנון", אלא קצת יותר מהטייטל, ולדמויות היו קצת יותר, ויכולתי לראות בספר הזה סיטואציות דומות שלי ושל חברים שלי.
(דבר שאני חייבת להעיר זה שהתרגום קצת הורס כי הקללות האמריקאיות מתורגמות נורא לעברית, ואולי היה לי טוב יותר לקרוא את הספר הזה באנגלית, אז אם יש לכם את האפשרות והיכולת אני מייעצת לכם לקפוץ על זה)
עוד צד אחד של הדבר זה שאני יכולה לומר שהוא לא היה עמוק מידי ולא פגע בלב כמו שאני יודעת שסופרים אחרים היו יכולים לעשות עם הספר הזה בקלות יתרה.
ובכללי, ספר נחמד ביותר, שאני שמחה שנמצא שם בחוץ אבל מרגישה שיכל להיעשות טוב יותר בידיים אחרות, אולי מיומנות יותר.
וזה לא שאני בוכה פה או מתפרקת פה או שפתחתי את עצמי ואת ליבי הפריך או שהספר הזה סוף סוף הבין אותי, כי הוא קלע בהרבה מקומות אבל עם חריקה קטנה לשמאל או לימין, והוא לא ספר "וואו", כי הוא יכל לקצת יותר מזה, חוץ מזה, שהוא לא היה מרגש במיוחד. הוא היה כיפי, קליל, נחמד, אבל לתת לו חמישה כוכבים, מצידי, לא מגיע לו. הוא לא מורכב מספיק, הוא קצת שטוח מידי.
נ.ב – מאחר שמדובר באתר עם הרבה אנשים דתיים, אני מרגישה את הצורך העז לומר את הדבר הבא, בתקווה שאנשים יכבדו אותי, את דעתי והמקום שאני באה ממנו:
הגישה שפיתחתי בנוגע לזהותי המינית היא זה-לא-עניינכם, כלומר; כל עוד אני לא נוקטת בשום דבר לא חוקי מבחינה מינית אז לאנשים אין זכות לפתוח את הפה החמוד שלהם בביקורת על הנושא הנ”לD=
אז אני מבקשת מכם, בכל לשון של בקשה, לטוב ולרע, אלD=
