היינו שקרנים. ספר טוב, מרגש, מעצים, ספר שזוכרים הרבה זמן אחרי שקוראים אותו. מאוד אהבתי את הישירות של הכותבת שהיא מנסה להעלות את המודעות של "הסבתא הגזענית" שמעדיפה נכדים, קרובים ומכרים לבנים. באמת אפשר לראות את התסכול של קהילת ההודים/אינדיאנים/ילדים אמריקאים. הכתיבה טובה, זה לא סוג ספר שאתה פשוט לא יכול להפסיק לקרוא אבל גם לא ספר שפשוט אי אפשר לקרוא. בנוסף, הכתיבה קצת מסורבלת, לא מובנת ולפעמים אפשר פשוט להשתעמם מזה שרצף הסיפור תקוע. יש מין הילה של שגרה לא מובנת בעלילה עצמה. עד לרגע שהספר עושה אחד ועוד אחד (יותר מדי מאוחר בעלילה) לא כל כך מובן מה קורה. אחרי שמבינים מה קרה, יש תחושה של 'איך פספסתי את זה...' חשוב לציין שגם האמירה של הדמויות הבוגרות: "להיות נורמאלים" משקפת מציות של המון משפחות שבהן מטאטים את מה שקורה מתחת לשטיח. "אצלינו אין פשעים, אצלינו אין התמכרויות, אצלינו אין כשלונות מחפירים, כולנו ספורטאים גבוהים ויפים..." והרשימה הזו נמשכת... אולי הספר נותן פרספקטיבה על מציאות של סלבס שאצלם החיים "דבש". הסוף של הספר הוא מאוד עוצמתי, מרגש, מחלחל ומעורר מחשבה. אני מודה, לא הזלתי דמעה אבל צמרמורת עברה בי בסוף. הספר מאוד מומלץ, בסך הכל הקריאה שוטפת ואין חלקים משעממים לגמרי. היינו שקרנים ספר יפה ומדהים. מי שקורא מרווח.

היינו שקרנים. ספר טוב, מרגש, מעצים, ספר שזוכרים הרבה זמן אחרי שקוראים אותו. מאוד אהבתי את הישירות של הכותבת שהיא מנסה להעלות את המודעות של "הסבתא הגזענית" שמעדיפה נכדים, קרובים ומכרים לבנים. באמת אפשר לראות את התסכול של קהילת ההודים/אינדיאנים/ילדים אמריקאים. הכתיבה טובה, זה לא סוג ספר שאתה פשוט לא יכול להפסיק לקרוא אבל גם לא ספר שפשוט אי אפשר לקרוא. בנוסף, הכתיבה קצת מסורבלת, לא מובנת ולפעמים אפשר פשוט להשתעמם מזה שרצף הסיפור תקוע. יש מין הילה של שגרה לא מובנת בעלילה עצמה. עד לרגע שהספר עושה אחד ועוד אחד (יותר מדי מאוחר בעלילה) לא כל כך מובן מה קורה. אחרי שמבינים מה קרה, יש תחושה של 'איך פספסתי את זה...' חשוב לציין שגם האמירה של הדמויות הבוגרות: "להיות נורמאלים" משקפת מציות של המון משפחות שבהן מטאטים את מה שקורה מתחת לשטיח. "אצלינו אין פשעים, אצלינו אין התמכרויות, אצלינו אין כשלונות מחפירים, כולנו ספורטאים גבוהים ויפים..." והרשימה הזו נמשכת... אולי הספר נותן פרספקטיבה על מציאות של סלבס שאצלם החיים "דבש". הסוף של הספר הוא מאוד עוצמתי, מרגש, מחלחל ומעורר מחשבה. אני מודה, לא הזלתי דמעה אבל צמרמורת עברה בי בסוף. הספר מאוד מומלץ, בסך הכל הקריאה שוטפת ואין חלקים משעממים לגמרי. היינו שקרנים ספר יפה ומדהים. מי שקורא מרווח.

היינו שקרנים. ספר טוב, מרגש, מעצים, ספר שזוכרים הרבה זמן אחרי שקוראים אותו. מאוד אהבתי את הישירות של הכותבת שהיא מנסה להעלות את המודעות של "הסבתא הגזענית" שמעדיפה נכדים, קרובים ומכרים לבנים. באמת אפשר לראות את התסכול של קהילת ההודים/אינדיאנים/ילדים אמריקאים. הכתיבה טובה, זה לא סוג ספר שאתה פשוט לא יכול להפסיק לקרוא אבל גם לא ספר שפשוט אי אפשר לקרוא. בנוסף, הכתיבה קצת מסורבלת, לא מובנת ולפעמים אפשר פשוט להשתעמם מזה שרצף הסיפור תקוע. יש מין הילה של שגרה לא מובנת בעלילה עצמה. עד לרגע שהספר עושה אחד ועוד אחד (יותר מדי מאוחר בעלילה) לא כל כך מובן מה קורה. אחרי שמבינים מה קרה, יש תחושה של 'איך פספסתי את זה...' חשוב לציין שגם האמירה של הדמויות הבוגרות: "להיות נורמאלים" משקפת מציות של המון משפחות שבהן מטאטים את מה שקורה מתחת לשטיח. "אצלינו אין פשעים, אצלינו אין התמכרויות, אצלינו אין כשלונות מחפירים, כולנו ספורטאים גבוהים ויפים..." והרשימה הזו נמשכת... אולי הספר נותן פרספקטיבה על מציאות של סלבס שאצלם החיים "דבש". הסוף של הספר הוא מאוד עוצמתי, מרגש, מחלחל ומעורר מחשבה. אני מודה, לא הזלתי דמעה אבל צמרמורת עברה בי בסוף. הספר מאוד מומלץ, בסך הכל הקריאה שוטפת ואין חלקים משעממים לגמרי. היינו שקרנים ספר יפה ומדהים. מי שקורא מרווח.

ספר מדהים, קצבי וממש עושה חשק של עוד, זה הספר האהוב עלי בסדרה הראשונה (לא יודע למה) זה לא היה איזה ספר עמוק או משהו הוא היה... פרסי. אבל לכל ספר יש משהו משלו והדבר של הספר הזה היה תחושה הזו שאתה לא יכול לזוז עד שתסיים עוד פרק, ועוד אחד, ועוד אחד... החלק הכי מרגש בספר היה במוות של משהי מאוד מאוד חשובה, היו שתיים כאלה אבל אני מדבר על האחרונה. זה פשוט לא פייר!!!!! ממש רציתי שהיא תמשיך וממש כעסתי על המוות הזה. יש קטעים שבאופן בלתי מוסבר עושים לי צמרמורת, ממש צמרמורת (לא של יואו איזה מרגש, דמעות דמעות. לא!). המפגש עם ארטמיס, אני חייב לצטט: " הנערה הצעירה הביטה בי בעיניים נוצצות ובוהקות יותר מהירח של החורף. "אני ארטמיס", אמרה. "אלת הצייד" ועוד ועוד. החיסרון העיקרי בעיני בספר הוא שאנבת' לא הייתה חלק מהעלילה, היה חסר המוח הגאון שלה. אני נותן לספר 5. נ.ב אני לא מבין למה על הכריכה של הספר שלי דווקא המגזין "לאישה" היה חייב להגיב על הספר, זה הכי לא קשור בעולם!1

מאוד התרגשתי להתחיל לקורא את ביטרבלו לאחר אש ומחוננת. זכרתי משני הספרים שיש פתיחה קצת ארוכה אבל בכל זאת קראתי אותו והגעתי למצב שפשוט התייאשתי, הספר לא נגמר (במובן הרע של המילה) וכל פעם קורה משהו אחר(וההפרש בין פאקינג משהו למשהו הוא לפחות 100 עמודים) אבל הדברים האלה קורים במקביל, ורוב הזמן לא היה בניהם קשר, והכל נפתר רק בסוף (כשכבר התייאשתי מהספר וקראתי אותו רק מתוך חובה לאש המלכה, השולטת, המדהימה, היפה ועוד ועוד... ולקסטה, כנ"ל לגביה). הספר היה מאוד בינוני ביחס לסדרה (למרות שגם הייתה קצת מריחה של עלילה באש, -אבל- הספר מעניין) הוא מקבל שני כוכבים רק בגלל שאר הסדרה וגם נושא אחר שעכשיו אפרט עליו. זכויות הקהילה הלהטב"ית. היה יחס יפה לרצון של שתי לסביות להקים משפחה (מבחינתי זה תקף גם לגבי הומואים) היכולת המתקדמת להבין שאם יש אהבה בין שני אנשים, אז יש להם את הזכות לחיות ביחד ולהקים משפחה. זהו, בקיצר מאוד מאכזב.

כי בסדר שקראתי (ואחד הספרים הזה ממש לא טוב כי ספר שאני קורא אני רוצה שהוא יהיה ואוו, מעניין, מרתק, מותח, שמרוב שהוא טוב אני יקרא אותו עד הלילה ואני לא יהיה עייף- ובספר הזה זה לא היה). ספר חסר עלילה עד ההגעה למקום שבו העלילה נגמרת (מנעתי ספוילר). ואם קורה משהו אז זה פעם ב100 עמודים. ממש לא אופייני לשאר הסדרה (למעט קצת הספר השני- התלקחות). סך הכל הספר בינוני, אופן ואופי הספרים דומה מאוד לסדרת שבע הממלכות. (ובפרט הספר האחרון-ביטרבלו) מאוד התאכזבתי, היה קטע מותח אבל אז הוא נגרר ונהפך מותח תרתי משמע. מאוד מאכזב, לא כמו שאני הפאן גירל הסתומות האלה, אבל כתוב בפירוש(זהירות ספוילר) שהיא מאוהבת במשהו והיא בוחרת בשני, למההה, כל ספר שמכבד את עצמו נותן לדמויות שלו סוף טוב כמה שאפשר. אני לא מבין את זההה. (עוד ספוילר, סליחה) המוות של סנואו היה כל כך לא מספק, מה זה נמצא מת לאחר מהומה, הבנתי שהנשיאה של מחוז 13 הייתה אחראית למוות של פרים (עוד סיבה לכעס מתסכל על הסופרת, דמות כל כך תמימה ולא מזיקה, זה היה מוות כל כך מיותר) אבל אני מאמין שאם היא סופרת כזו מצליחה היא יכלה לשנות את הדברים האלה. עוד מוות מתסכל, (סליחה על הספוילרים, אני פשוט חייב לשחרר עצבים) המוות של פיניק, אדם כל כך טוב, נחמד (אני לא מתייחס לזה שהוא היה חתיך מסכן, והוא היה זונה) הדבר היחיד שמנחם במוות שלו זה הילד שלו מאישתו החמודה (שדרך אגב, חולת נפש ונשארה לבד בעולם), וגם צורת ה"להרוג אותו החוצה" שלא נתנו לו כבוד, חוסר ההתייחסות של קטניס למוות שלו פשוט רואאעעעע. ספר מעצבן, צריך לקרוא אותו רק כדי לסיים את הסדרה ולתת כבוד לספרים הקודמים.