הספר כתוב כולו בשפה תנ"כית. זה גימיק נחמד, למרות שמקשה על הקריאה. הוא בהחלט מוסיף לעושר הלשוני ומדובר בחוויית קריאה בלתי שגרתית, ומצד שני מצריך מאמץ קצת גדול מידי בקריאה לטעמי. היה לי קשה לקרוא את הספר כמנהגי לפני השינה, ולקח לי הרבה זמן לסיים את פחות מ-160 העמודים. השפה התנכ"ית אמורה להיות סותרת לתוכן הספר. הכותבת הינה פעילת שמאל, די קיצונית הייתי אומרת, ויש סתירה בין המסקנות שאליהן היא מגיעה בספר, שבעצם אין לנו זכות קיום במדינה, לבין אהבת התנ"ך והשימוש בו, שהרי לפי התנ"ך יש לנו זכות על הארץ. הייתי שמחה אם האמביוולנטיות הזאת היתה מתבטאת גם בעוד מקומות בספר, שכן החל מחציו מדובר בהטפה מוסרנית נאיבית שהביאה לכך שסיימתי את הספר ממש בעצבים. אין לי בעיה עם דעות מכל מיני כיוונים, פשוט הכעיסו אותי המניפולציות שעשתה הכותבת באמצעות הכלים הספרותיים, החד צדדיות שלה, והטפת המוסר. היה נחמד לקרוא את הדברים מגיעים מדמות... אנושית יותר, פחות חד-צדדית. גישת ה"רק אני רואה את האור בזמן שכולם חיים בחושך" היא מתנשאת ורחוקה מהמציאות לדעתי. יש עוד אנשים ש"רואים את האור", פשוט מחזיקים בדעות שונות... אין צורך להתנהג כאילו הם מטומטמים. בקיצור, ספר מיוחד מאד, אבל מרגיז. אולי זו היתה המטרה של הכותבת... בכל מקרה זו לא המטרה שלי בקריאה.

מדובר בספר די מעפן, גם אם לשפוט אותו רק בז'אנר המותחן. הטוויסט מוסיף לו חביבות ואכן קראתי מתוך סקרנות לראות כיצד מתפתחת העלילה שהיא ממש בסדר בתחומה, אבל הכתיבה רדודה למדי, וחשבתי שפרקים של 4-5 עמודים לכל היותר זה מבנה של ספרות נוער לטובת הקורא בעל הקשב הנמוך. הדמויות לא מעניינות ולא מתפתחות לשום מקום, תיאור המוסד הפסיכיאטרי אומלל ופלקטי, ויש הרבה יותר מידי חורים מכל הכיוונים.

קניתי את הספר במיוחד לחופשה לאחר שקראתי המלצות רבות באחת מקבוצות הקוראים בפייסבוק. ציפיתי לא להפסיק לצחוק, ולצערי הספר לא הצחיק אותי בכלל. אין לי שום דבר רע להגיד על הכתיבה, הסופרת, התוכן או כל דבר אחר - רק שאני לא התחברתי ואותי זה לא הצחיק. אני יכולה להבין איך הספר הוא גאוני לתקופתו ו/או עבור אנשים משכילים ממני, אשר מבינים ספרות אנגלית ונהנים מהאופן שבו גיבונס צוחקת עליה. אליי לצערי זה לא דיבר :( ולכן אני ממליצה למי שאינו בקיא בספרות אנגלית לכל הפחות להנמיך ציפיות.

קניתי בהתלהבות את הספר לפני נסיעה לחו"ל, לאחר שקראתי עליו ביקורות מטורפות בקבוצת קריאה בפייסבוק - קבוצה שאני מעריכה. מה רבה היתה אכזבתי... אני צריכה להפסיק להקשיב להמלצות שם, זה קרה לי גם עם חוות קולד קומפורט. קצת לא נעים לי לכתוב את הביקורת הזאת משום שהסופרת ישראלית וצעירה ויש לנו מכרים משותפים, אבל אני מרגישה שלאור כל הביקורות החיוביות בקבוצה צריך להציג גם דעה שונה. הסופרת חברה בקבוצת הפייסבוק ולכן אני נמנעת מלכתוב שם את הביקורת שלי, ומסתפקת בכתיבה פה. אמנם גיבור הספר בן 28, אבל הייתי מגדירה את הספר כ-young adults. באופן אירוני, הרגשתי שהספר שטוח רגשית לחלוטין. כל הדמויות דומות אחת לשניה, ההבדלים ביניהן כמעט קוסמטיים - משקפיים, תלתלים, סגנון דיבור של בת 17 או עיניים ירוקות. כל השאר: הומור, אחריות, יחס חברי - זהים. הדמויות מתנהגות ומרגישות דברים שלא נראה לי סביר שיעשו או ירגישו במצבים שבהם הם נמצאים. אני לא ארחיב מטעמי ספוילרים, אבל יש שלל דוגמאות, ובעיקר עיסוק יתר במין בשלל מצבים ממש לא מתאימים. הגיבור מתאר את העולם בצורה ילדותית שאינה תואמת את גילו (מתבדח על זה שאמרו שהוא בן 30 כשהוא בן 28, סופר מי לחץ כתף לפרידה, מי חיבק לפרידה וכמה ארוך היה החיבוק, סופר כמה פעמים בכה, האקס המיתולוגי שלו הוא מתקופת התיכון...) עוד מאפיין של ה-young adults שקצת שיגע אותי הוא האופן שבו העולם סובב סביב הגיבור וחבורתו, למרות שאין שום סיבה ביקום שזה יהיה ככה - אין שום דבר מיוחד יותר בגבע מאשר בשאר המכשפים בעולם. בנוסף, אמורים להיות די הרבה כאלה, אבל משום מה הם מופיעים בנוחות רק בעצרות ונעלמים בשאר הזמן כאילו הם לא קשורים לסיפור. חצי מהסצינות מתרחשות במעמד לפחות 4 דמויות. לכולן קוראים "חורש", "רחש", "יובל" ו"רשף", וקשה מאד לעקוב אחרי ההתרחשויות והשיחות. יש פן אחד שכוסה בצורה מאד יפה והאמת שהלוואי שהספר היה עוסק רק בו וחוקר אותו במקום כל הבלגאן שמסביב - והוא היכולת של בעלי כוחות שונים לחוות דברים במערכות יחסים באופן שונה מאשר אנשים "רגילים". התיאורים שעסקו בנושא הזה היו יפים ומרגשים ואהבתי אותם מאד. אני מניחה שלחובבי פנטזיה ו-young adults הספר ידבר יותר, אני ממש לא נהניתי וחיכיתי שייגמר כבר.

מדובר בספר די מעפן, גם אם לשפוט אותו רק בז'אנר המותחן. הטוויסט מוסיף לו חביבות ואכן קראתי מתוך סקרנות לראות כיצד מתפתחת העלילה שהיא ממש בסדר בתחומה, אבל הכתיבה רדודה למדי, וחשבתי שפרקים של 4-5 עמודים לכל היותר זה מבנה של ספרות נוער לטובת הקורא בעל הקשב הנמוך. הדמויות לא מעניינות ולא מתפתחות לשום מקום, תיאור המוסד הפסיכיאטרי אומלל ופלקטי, ויש הרבה יותר מידי חורים מכל הכיוונים.

מזמן לא קראתי דבר כה יומרני וחסר מודעות עצמית, אבל יש לציין שלא מאד סבלתי במהלך הקריאה. אז נתחיל מהפלוסים - הספר זורם די בקלות, למרות מספר העמודים הרב, וגם די הסתקרנתי לגלות מי רצח את הנערה ולעקוב אחר פיתולי העלילה, גם אם הם מופרכים למדי. ונמשיך במינוסים - לא הצלחתי להחליט מה יותר פאתטי בעיניי: - סיפור האהבה המופרך, המטומטם והשטחי עד בכי שבמרכז הספר - ההתייחסות אל אותו סיפור אהבה כאל "אהבה של פעם בחיים" - ההתייחסות אל הספר המתאר את סיפור האהבה, ושמובאים מתוכו ציטוטים מביכים, כאל "יצירת מופת" זוכת פרסים הנלמדת בבתי הספר, ואפילו "מלאה באלגוריות" (חוץ מכמובן האלגוריה המופלאה "מלאכי שלי!!. לא אוכל לחיות בלעדייך!!!!1" שאני לגמרי מבינה :-P) - ההתייחסות לספר בתוך הספר שמסקר את הפרשה כאל "גאוני" (הרגע קראנו את זה וגיחכנו, אנחנו יודעים שזה לא גאוני) - באופן כללי, כל הארס-פואטיקה המוגזמת עם הספר-בתוך-ספר-בתוך-ספר-על-סופר. - העצות-בשקל שמעניק הסופר המבוגר לסופר הצעיר, שלא זאת בלבד שהן קלישאתיות והזויות, גם אין בהן כל תרומה מעשית לכתיבה של ספר כלשהו - האמונה הבלתי מתפשרת של כולם, מהסופר המבוגר ועד הספרן השכונתי, שהסופר הצעיר הוא סופר נפלא והוא יכתוב ספר נפלא, במקרים הגרועים במיוחד מבלי לקרוא מילה - ההתייחסות המצחיקה אל סופרים כאל "אנשים שמרגישים יותר בעוצמה", או סוג של אנשים שנעלים באיזשהו אופן על האנשים ה"רגילים" - דמויות מטופשות ובלתי אמינות, כולל דמותו של אמן מקסים ועדין נפש אשר עקב שינוי פיזי מסויים הופך לסוג של קוף אדם חזק פיזית, נטול רסן וחסר היגיון - עלילה הזויה שמשום מה מאיצה רק בחלקו השני של הספר - העטיפה של כל הזבל'ה הזה ב-600 עמודים. באמת שאין צורך. יש כנראה עוד, אבל די נמאס לי. לסיכום - קצת כמו חבילת ג'מבו של תפוצ'יפס שמנת-בצל - לא רציתי להפסיק באמצע, אבל אולי חבל שכך.