ספר מתח טוב. סטיבן קינג יודע לכתוב סיפור מתח. הספר קולח ומהנה. יותר מזה - הבסיס הטכנולוגי עובדתי שעליו מתבסס קינג נראה הגיוני וטוב. מציאותי מאד. הכתיבה הטובה, השימוש בנתונים וכלים טכנולוגיים והעלילה הקולחת - הופכים את הספר לספר מהנה וטוב.

האניה ינגיהארה סדיסטית. מניפולציות רגשיות הן כלי ספרותי שכיח, שיכול אם מנוצל בתבונה לחבר את הקורא אל הסיפור ודמויותיו. אולם כמו כל כלי, כאשר משתמשים בו יתר על המידה, הוא עלול להישחק. ינגיהארה לא שחקה את הכלי, היא השמידה אותו. היא לא הרפתה מהנפש, בעודה מפטמת את העלילה באינספור תמרונים רגשיים, מרתיחים וצפויים כאחד. ואלו אפילו לא טמנו בחובן איזשהו מסר גדול, אלא פשוט נבעו מיצרו האגואיסטי של הסופר לשבות את קוראיו.

הרומן מגולל את סיפור חייהם של קבוצת חברים בניו-יורק לאורך שלושים שנה. אנו למדים על הרקע האישי של כל אחד, כמו גם על השאיפות, החששות והמחשבות שלהם במסעם להגשמה עצמית.

חיים קטנים ואכזריים נכפו על ג'וד, כאלו שגבולותיהם ברורים, וסוגרים עליו כמו קירות. חיים בצינוק של פשרה, נטול אהבה, ביטחון ותקווה. ג'וד לא מאמין שהוא ראוי לגאולה, וגם ברגעים המעטים שכבר כן, החיים מזכירים עד כמה קטנים וקטנוניים הם.

קיילב הוא התגלמות הרוע. מעשיו כלפי ג'וד, שרטו את נפשי יותר מכל אקט אחר ביצירה.
אני מאשים את עצמי, שהאמנתי שתתאפשר לג'וד איזושהי נחת, נגיעה של אושר. ינגיהארה העמידה את שנינו במקום.
אני לא מבין איך לאחר המפגש עם קיילב הרולד נטש אותו, ובאותה מידה, מדוע שיקר לווילם.

אני מצחצח שיניים, החניכיים שלי מדממות, אני יורק וחושב על ג'וד. ספרים יותר מוחשיים בשבילי מסרטים, ברגע שאני נאלץ לדמיין משהו, הוא הופך לחלק בלתי נפרד מהזיכרון שלי. תלאות חייו של ג'וד הפכו את בטני ועוררו בי בחילה עמוקה. לנגד עיניי ראיתי וחוויתי אינספור התעללויות, בלתי פוסקות, שאילצו אותי לצאת מהבועה.

לומר עליו שהוא מכמיר לב ומרטיט את הנפש יעשה לו עוול, ולא כי לא מגיע לו, אלא כי מגיע לו יותר. וחוץ מזה, יש משהו בביטויים הנדושים האלה, שהפכו אותם, על לא עוול בכפם, לקלישאות שחוקות. אז אני אשתמש בביטוי אחר, מקסים, שאהוב עלי במיוחד, ושהוטבע על ידי ידידי מחשבות: "סיפור אנושי קטן שכתוב בכישרון גדול" תפור בדיוק על הספר הזה, ואולי הייתי מגדיל ומשנה את המילה "גדול" ל- "ענק".

הסיפור הוא באמת קטן וצנוע, סיפורן של ארבע נפשות בודדות בכרך הישראלי הסואן, הקר והמנוכר. אלי - אם חד הורית לילד בן ארבע, נועם – הילד, אלכס - מורה בודד שמתגורר בבניין החדש שאלי עברה לגור בו, וסיוון – תלמידתו הדחויה חברתית. ויש גם חתולה. חתולה מקסימה בשם שרה, ספק חתולת רחוב ספק חתולת בית, שאלכס מאמץ אל חיקו. היא באה לביתו, שוכנת ונפקדת חליפות, והתיאורים שלה ושל מערכת היחסים החמה שאלכס הבודד מפתח עמה כבשו אותי לחלוטין. יום אחד היא מסתלקת לה לכמה ימים ארוכים, והתיאור של הגעגועים של אלכס אליה העבירו בי צמרמורת של הזדהות. שרה הזכירה לי חתולת רחוב שאימצתי בילדותי, וכאשר היא נעלמה יום אחד חשתי, בדומה לאלכס, שברון לב של ממש. כאשר היא שבה אחרי כמה ימים טובים וארוכים, הייתי פשוט מאושר, ותחושת רוממות הרוח הזו באה לידי ביטוי גם בספר, כששובה של שרה מרטיט (אאוץ'...) את לבו של אלכס. שרה המקסימה מזכירה לי גם חתולה אהובה אחרת, שאף היא נעדרת מפעם לפעם לפרקי זמן ארוכים מהבית החמים שקרוי סימניה. שונרא, איה את?

עלילותיהן של הדמויות הראשיות, האנושיות כל כך, בסביבתן העירונית הקרה והמנוכרת, משולבות בסוגיה פילוסופית שאלכס, המורה לפילוסופיה, מציג במפורש בספר, מפיו של אלבר קאמי: החיים קשים ולא ניתנים להסבר, הם מתחילים ונגמרים שלא מרצוננו, אין בהם טעם ואין משמעות להתרוצצות היום יומית שהם כופים עלינו, אנחנו מרגישים זרים ואפסיים בתוכם. הביטויים של התאוריה הזו בספר מקוריים, הם כתובים בצורה פיוטית והם מרגשים מאוד. מצאו חן בעיניי במיוחד תיאורי השיחות בין אלי לבין הפסיכולוג הווירטואלי שלה באינטרנט והאופן שבו פסיכולוגיית האינסטנט הזו מועמדת באור מגוחך. גם תיאורי הצ'טים של אלי בחדרים וירטואליים זימתיים וחיפושה אחר חום וקרבה במחוזות אפלים של סקס מזדמן נגעו ללבי. יותר מכל נגעה ללבי דמותו הכובשת, התמימה כל כך, האנושית והחמה, של נועם בן הארבע. אני חושב שאין דבר קשה יותר מאשר לקחת דמות של ילד או של חתול, שתי ישויות חמודות מעצם הווייתן, ולהעמידן באור חף מכל קיטשיות. גם נועם וגם שרה עוברים את המבחן הקשה הזה ללא דופי.