אמרו לי שזה אכזרי, שזה לא מתאים לגיל שלי.
שזה מלא רצח ושפיכות דמים, אמרו לי שלא כדאי לי לקרוא את זה.
אבל יום אחד הלכתי לסטימצקי וקניתי את כל שלושת הספרים, ואז התחלתי לקרוא...

הספר לא עזב את היידים שלי עד שסיימתי לקרוא אותו, ואחריו גם הספר השני והשלישי.
תוך יומים סיימתי את כל הסידרה.

סוזן קולינס פשוט יודעת לכתוב.
אני לא יודעת איך עשו את הסרטים, שבגללם אמרו לי לא לקרוא את הספרים- אבל הם לא אכזריים.
הם מרתקים ומעניינים.
הם לא מלא רצח ושפיכות דמים מיותרת- הם מרגשים.
הם מפתיעים, הם שמחים והם עצובים, זו סידרה שהותירה בי רושם.
זו סידרה שבניגוד לכל כך הרבה סדרות אחרות- הספר השני והשלישי לא הרסו את הסידרה, אלה רק שיפרו אותה
והשאירו טעם של עוד.

או שאני בן אדם חסר מקוריות ורעיונות חדשים, או שפשוט הספרים היו ממש טובים.
כי אם היו נותנים לי אפשרות לשנות משהו, לא הייתי משנה כלום.

אל תשפטו אנשים על פי המראה החיצוני שלהם- קל לומר, קשה לעשות.
אוגוסט הוא ילד נורמלי לגמריי- לפחות כל עוד זה לא נוגע למראה החיצוני,
הוא אוהב מלחמת הכוכבים, יש לו אחות גדולה ושני הורים שמאוד דואגים לו.
לאוגוסט יש עיוות נוראי ונדיר בפנים, אבל אני לא יכולה לתאר אותו- כי או שאטעה אתכם,
או שתיאור חלקי לא יספק אתכם.

הסופרת מתארת כל פעם חלק אחר בפניו של אוגוסט, אבל היא לא נותנת תמונה מלאה של הפנים שלו, יכול להיות שהיא רצתה להשאיר לנו מקום לדמיון, אבל עלה בי החשד שאולי היא בעצמה לא הייתה בטוחה לגמריי לגביי המראה שלו.

-ועכשיו נעזוב את הטפל, ונגיע לעיקר-

אחריי הרבה זמן שאוגוסט לא לומד בבית הספר, אלה מקבל חינוך בייתי מחשש של ההורים, לגביי הייחס שהוא יקבל מילדים בשל המראה שלו- הוא סוף סוף הולך לבית ספר!
ועכשיו- כמובן, כשהוא בבית הספר הייחס הטוב שהוא מקבל לא מרקיע שחקים.
ישנו ילד- ג'וליאן שיורד עליו בלי בושה ומסיט נגדו ילדים (לא שהיה דרוש הרבה שיכנוע).
אף אחד לא רוצה לשבת לידו ובטח שאלה ש'התמזל מזלם' לא מרוצים מכך, המציאו סוג של 'משחק' הנגיף [אם אני זוכרת טוב את השם מאחר וקראתי את הספר לפני חודש/ חודשיים בערך].
לפי המשחק אסור לגעת בו, או שאתם נגועים- ואם אתם נגועים אסור לגעת בכם כי זה מדבק- וזה מסוכן.
הייחס שאוגוסט מקבל ממש משפיל, אבל הוא מוצא חברים- גם אם בודדים.
סאמר, ילדה נחמדה התיישבה לידו בשולחן בקפיטריה ומאז הם יושבים יחד כל יום, צוחקים ומדברים.
וג'ק- החבר הכי טוב של אוגוסט- הוא מצחיק נחמד וגם מאוד מקובל בקרב הילדים בכיתה שלהם, אבל מכוון שנהיה חבר של אוגוסט גם אותו התחילו לנדות חברתית.

אם לומר את האמת, אני מפחדת לכתוב ביקורת על הספר הזה.
אני מפחדת להרוס אותו, אבל בכל זאת- אני אשתדל לעשות את המיטב.


''מה הטעם במילים?'' אמרה ליזל, ילדה אשר איבדה את אחיה, הופרדה מאמה- ונשלחה למשפחה מאמצת בזמן מלחמת העולם השנייה.
האנס הוברמן ורוזה הוברמן הם הוריה המאמצים של ליזל, הם גרים ברחוב הימל בעיירה הקטנה מולכינג שבשולי מינכן.
בתחילה, ליזל לא מוכנה להכיר בעובדה שהיא עברה לגור במקום אחר עם הורים אחרים, היא לא בוטחת באיש והיא סגורה בתוך עצמה-מתקשה להסתגל למצב החדש.
אומנם למרות אי הבבנה והחשש ליזל לומדת לאהוב את הוריה המאמצים.
את האנס הוברמן- אדם טוב לב, עדין ומתחשב- אשר ישב על ידה בכל הלילות בהם הסיוטים פקדו את חלומותיה, ניגן באקורדיון ולימד אותה לקרוא.
ואף את רוזה הוברמן- אישה עצבנית וגסת רוח, אשר מרבה לקלל את כולם, כולל האנס וליזל.
אומנם גם היא, לא הייתה האדם הכי מאושר עליי אדמות לקראת בואה של ליזל, הרי כסף לא היה המשאב הכי שכיח בביתם- וליזל הייתה עוד פה שצריך להאכיל, וגוף שצריך לרחוץ.
אך גם היא, תחת מעטה עצבני ומתלהם- הייתה אישה רגישה אשר אהבה את ליזל בכל ליבה.

במהלך הסיפור- ליזל מתחברת עם רודי (הוו רודי♥), בן השכנים של משפחת הוברמן- חברה הטוב ביותר, אשר מתאהב בה ומצהיר זאת ללא בושה.
היא מכירה את מקס ונדבורג, יהודי צעיר שמתחבא מפני הנאצים חסרי הרחמים.
היא גונבת ספרים.


אבל לא ליזל היא זו שמספרת את סיפורה.