וואו, איזה ספר. איזו יצירה מקסימה. מלאה באנושיות, בחמלה. הוגו מיטיב להבין את העולם ולספר עליו. העלילה יפהפייה, מתרחשת בפריז של המאה ה־15, הדמויות שובות לב - מי צריך יותר מזה?

כאן בכלל לא התלבטתי איזה דירוג לשים! זה כזה ברור ש'מעולה'! התאהבתי בספר מהעמוד הראשון. נראה לי שלזה קוראים 'אהבה ממבט ראשון'... הצלחתי להיכנס ללב של כל אחת מהדמויות (בעיקר ג'ו), בכיתי ביחד עם כולם על בת', והרגשתי ממש כמו אחת מהדמויות, שצופה בסיפור מהצד. אני חושבת שאני אקרא את זה שוב, למרות שקראתי אותו רק שנה שעברה... זה וגם האסופית (מאת לוסי מוד מונטגומרי) הם הספרים הכי אהובים עלי. תמיד חשבתי ככה: ספרים קלאסיים זה משעמם! אבל גילית שטעיתי. בגדול.

להגיד את האמת, הכריכה פיתתה אותי, זה היה נראה נורא מעניין. אבל,... זה לא! ממש ממש לא! עד האמצע הגעתי פחות או יותר, ואז לא יכולתי עוד וסגרתי. בזבוז של זמן, ללא ספק. מצטערת, רובין מקינלי.

אני שונאת את יוכי ברנדס. אני שונאת אותה כי היא גרמה לי לישון ב3 בלילה כדי שאני אסיים את הספר שלה! הספר הזה מדהים לדעתי. הוא מציג פרשנויות של התנ"ך שלא חשבתי עליהן, ושהן נכונות לפי דעתי וחלקן מתאימות לעקרונות ולהיגיון שלי יותר מאשר הפרשנויות של המפרשים הרגילים. הוא גרם לי להתרגש נורא בהמון סיטואציות, בעיקר בכאלה שבהן מעורבת רחל. רחל המסכנה. שנותרה ללא אב ובעל. בעלה שהלך ללמוד תורה כמצוותה, ובעצם רק גרם לה להיות עצובה ומדוכאת. תמיד כשסיפרו לי על רבי עקיבא שהלך ללמוד תורה בגיל ארבעים, ואחר כך עזב את רחל להמון שנים, חשבתי שרחל מחויבת לשמוח כביכול, כי הרי היא ביקשה ממנו להתחיל בכל העניין וגם זה עניין של מצוות ותורה ויראת אלוהים, והיא הייתה יהודיה בכל. לא חשבתי מעולם על כך שבשנים הנוראות הרבות האלה - בהן נותרה חסרת חבר ורע, ועם ילדים לטפל בהם. לבדה. והיא הייתה מושא ללעג וקלס מהשכנים, שכינו אותה "עגונה". מסכנה. בודדה. "אני מסתגרת במערה כבר שלוש שנים, נשארתי בחיים כדי לכתוב את הספר הזה", אומרת (יותר נכון כותבת) רחל הכאובה. "נשארתי בחיים כדי לכתוב את הספר הזה. אני חיה בשביל לספר". אי אפשר שלא להזדהות עם רחל שגורלה לא שפר עליה. אי אפשר שלא לחוש חמלה על ילדיה, הבודדים. ואי אפשר שלא לחוש הערצה, כלפי יוכי ברנדס הדגולה. (היא הסופרת.) מלבד לקריאה הענוגה והמעשירה, הספר גם תרם לידע הכללי שלי בתנ"ך. ולא בתור ספר לימוד כמובן, אלא בתור ספר קריאה יפהפה. קריאה נעימה שתהיה לכם!

לספר עלילה מתוקה ואגדית, המסבירה את פשר התנהוגתה של סינדרלה - הצייתנות המוגזמת, והוא כתוב בניסוח קליל וקיטשי. אהבתי אותו (בגיל 12), אבל ניראה לי שגם עכשיו אם אקרא אותו אוהב אותו.

*אין ספוילרים* כשפתחתי את הספר, על העמוד הראשון ראיתי "רשימת דמויות". הרשימה נראיתה לא מאוד ידידותית, עם מעל 40 הדמויות שבה. זה הרתיע אותי מעט, כי חשבתי שהספר הולך להיות מבולגן ולא ברור, ושאני לא אזכור מי זה מי. בחיים לא קראתי ספר כל כך עמוס בדמויות. אבל המוטו שלי (מרגע זה והלאהD;) הוא: "תן צ'אנס לכל ספר באשר הוא". אז החלטתי לנסות כמה עמודים, אם ישעמם ויהיה מבולגן וסבוך מדי, אז אני פשוט אגיד לו שלום ולא להתראות. הו, כמה שטעיתי. הספר אמנם מפותל ומלא דמויות והתרחשויות, אבל מאוד קל ונעים לקריאה. היה פשוט -כיף- לקרוא אותו. המחברת שמרה על קצב התרחשות מהיר שלא מותיר רגע של שלווה נפשית. לעתים המתח עולה, לעתים יורד, אבל לאורך כל הספר יש אווירה מתוחה ולעתים עצבנית. המחברת יצרה עלילה מופלאה שלוקחת הרבה דמויות שונות ורחוקות זו מזו, ומצליבה את דרכן בכל מיני דרכים. בספר יש סצנות דרמטיות, רומנטיות, עצובות, מלהיבות, וכולן כתובות נפלא. אם הייתי צריכה לתאר את הספר בשתי מילים: מסעיר ומהנה.