אז זה בדיוק מה שקרה לי עם הספר 'אודסה סטאר' של הרמן קוך. כל מילה ומילה בספר, עשתה לי כאב ראש גדול. הרגשתי כאילו כל מה שכתוב בספר זה רק 'כאב ראש כאב ראש כאב ראש'. אני נשבע, לפני שהתחלתי לקרוא את הספר בכלל לא כאב לי הראש- הוא התחיל לכאוב לי רק אחרי שהתחלתי לקרוא אותו.
הרמן קוך באמת אכזב אותי הפעם. אחרי ספר כל כך טוב כמו 'ארוחת הערב' וספר סביר כמו 'בית קיץ עם בריכה', ציפיתי שהוא יהיה מינימום ספר של שלוש כוכבים, עם תקווה לכמה שיותר. אבל הספר הזה הוא, כמו שאתם כבר רואים, בזבוז של זמן אחד גדול: גיבוב שלם של שטויות חסרות פשר, קפיצות מבלבלות בין זמנים שונים, כתיבה לא מדויקת ולא אחידה, ועוד.
כאב ראש אחד שלם.
רק שבניגוד לפירסומת, מה שהקל לי בסוף על כאב הראש זה לא היה נורופן קוויק, כדור אקמול או כל תרופה אחרת- כל מה שעשיתי כדי להקל על הכאב, זה פשוט לסגור את הספר, להניח אותו הצידה, להגיד לו 'ביי ביי ספר' והנה, כאב הראש מיד נעלם כלא היה!
אם אתם רוצים דוגמא, אז בבקשה. רק אחר כך אל תאשימו אותי בהטרדה. ואגב, הציטוט הבא שתראו, לא מתאים לאנשים בעלי לב חלש. ככה שאם אתם בעלי לב חלש, פשוט דלגו עליו והכל יהיה בסדר. גם ככה נראה לי שהבנתם את הדיעה הברורה והמוצקה שיש לי עליו. הציטוט הזה אמור רק לחזק את הטענה שלי, זה הכל. מקסימום תבקשו מהאנשים פה באתר שאין להם לב חלש ושהצליחו לקרוא את הציטוט ובכל זאת להשאר בחיים, שיתקצרו לכם במילים פשוטות ורכות יותר, את הנאמר.
קיצר, הנה הציטוט:
<I>"ואז הוא מסתובב ונשכב על הצד. ככל הנראה באותה התנועה משתחרר הנוד הרטוב הראשון שלו. נוד שבשעות הראשונות לא יוצא יותר ונשאר מתחת לשמיכות, יורד על המצעים ונדבק אליהם. הוא מכניס לרגע את האצבעות מתחת למכנסי הפיז'מה כדי לבדוק אם זה היה רק אוויר או הרטיבות הרגילה. הוא מריח את האצבעות שלו. מתחשק לו לנעוץ את השיניים באצבעות עם הציפורניים שכבר אכולות עד העצם. זה דחף שכמעט אי אפשר לעצור אותו. הוא מסתכל על ציפורניו, שכמעט בלתי אפשרי לזהותן כציפורניים, במבט של ילד שמסתכל על צלחת עוגה שנשארו בה פירורים ושאריות קצפת. אבל אז הוא רואה את הקוצים האפורים של אשתו. הם נראים כמו שיער של חזיר, ואפילו עוד יותר כמו זיפים קשים של מברשת כלים שמזמן היתה צריכה להזרק לאשפה, אבל הוא לא נותן לדברים שוליים כאלה להסיח את דעתו. הוא מרגיש את הזין הדק והלבן שלו מתקשה ומזדקף במכנסי הפיז'מה שלו. הוא מפליץ שוב אבל מכווץ את הישבן חזק כל כך שהאוויר משתחרר בלי להשמיע קול כמעט. עכשיו האצבעות שלו פורעות בעדינות את הקוצים, בזמן שהוא מחכך בה את מכנסי הפיג'מה. היא מתחילה לנחור בזמן שהיא מורידה את ידה מתחת השמיכה למטה. היא לוחצת על הזין הקשה שלו מבעד לבד מכנסי הפיז'מה. באותן האצבעות שהיא מדפדפת בכרטסת ספריית בית הספר ומחפשת ספרים שאף אחד לא רוצה לקרוא, היא מתחילה לעשות לו ביד דרך בד הניילון הזול של הפיג'מה. על המכנסיים מקדימה כבר יש כתמים רטובים ומטונפים כמעט כמו אלה שמאחור. האצבעות עם הציפורניים המכורסמות שלו מועכות בינתיים את הכוס שלה. זה מכאיב לו, כי השיער בכוס שלה קשה עוד יותר מזה שעל הראש. ראש הקוצים שלה זז ימינה ושמאלה על הכר והיא ממצמצת בשפתיים ומשמיעה קולות מלוכלכים. היא מעודדת אותו לדחוף את האצבעות שלו עמוק יותר, ובמידת הצורך שכל כף היד תיעלם בתוכה. היא חזירה חמת אש ומיוחמת, וכשהיא כבר מתחילה אז היא רוצה שינקו את הדיר שלה בכל הפינות. הוא משחרר את מכנסי הפיג'מה שלו ומוריד אותם ודוחף את הזין הלבן שלו לתוכה. באותן הידיים שהיא מוציאה מהמדף בספרייה ספר לא קריא לתלמיד סקרן היא מגרדת עכשיו את התחת הרטוב שלו, האצבעות שלה מגלגלות ולשות את הבשר, כאילו זה מתכון חדש בספר בישול לבצק איטלקי שהיא מכינה עכשיו בפעם הראשונה. בגלל הנחירות והנאקות שלה, הפלוצים שמשתחררים מאותו התחת כמעט בלתי נשמעים. הצרבת בוערת לו בגרון חזק כל כך שהוא לא מעיז לנשק אותה יותר, הוא פוחד שהצרבת תעלה ותגרום לכוויות בפה שלה או בפנים. במקום זה הוא מלחך בלשון רטובה את הצוואר שלה כמו כלב שהפך מרוב תאווה את קערת האוכל שלו עם כל חתיכות המעיים שהיו בה. באצבעות רכרוכיות חסרות ציפורניים הוא מנסה למצוא נקודת אחיזה בשיער שלה. מה שהוא רואה זה שהיא סוף סוף תפסיק לרגע להזיז את הראש הזה, הוא יודע איך צריך לעשות את זה, הוא היה צריך לתפוס אותו חזק בקוצים האלה ואז לדחוף אותו אחורה עד שהוא שומע שמשהו יבש מתפצח, או שהוא היה צריך לדחוף את הכרית לפה הנוחר והנואק הזה, עד שיהיה שקט ושום דבר לא יזוז יותר. הוא יודע גם שכמה אגרופים ללוע העכברים הנאנח הזה יוכלו לקצר תהליכים באופן דרסטי, אבל הוא מרגיש בזין שלו שהוא כבר כמעט גומר, הוא תכף עומד למלא את אשתו. סוף סוף הוא הצליח לתפוס פיסת שיער ועכשיו הוא לא עוזב אותה יותר. היא מגלגלת את העיניים ומרימה את הפה הפעור שלה אל שפתיו כמו גוזל מורעב שמרים את הראש לתולעים שיש לאבא-ציפור במקור, היא רוצה ממש לנשק אותו על הפה, היא רוצה להכניס את הלשון שלה לתוך הפה שלו ברגע שהוא גומר... 'קדימה מותק,' היא גונחת, ותוקעת את האצבעות שלה בכל הכוח בתחת הלבן שלו, היא הולכת לסחוט אותו עכשיו, לסחוט אותו עד הסוף, כמו פרי, שלא תישאר טיפה אחת... 'קדימה מותק!' הוא מרגיש מה היא רוצה לעשות, אבל כבר אי אפשר לעצור את זה עכשיו, זה יוצא מאחור, זה חיכה שם וגדל עד שהדלתות סוף סוף נפתחו וזה יכול לצאת החוצה, לתוך הזירה. 'בת זונה מלוכלכת...' הוא עוד מצליח לירוק, בזמן שגם הצרבת עולה בינתיים בגרון שלו כמו ינשוף שפולט כדור שאריות מזון, 'בת זונה מלוכלכת...' יותר מזה הוא לא מצליח להגיד, חייבים לפתוח עכשיו את הדלתות, היא מתחילה לצחקק, זה מה שהיא תמיד עושה כשהוא משתמש בשפה מלוכלכת, שפה מלוכלכת מדליקה אותה, היא מרגישה איך הדם דורם וממלא את כל הכוס החצי מגולח שלה, השרירים שלה מצליחים סוף כל סוף לתפוס את הזין החיוור שמתדפק ומשייט בתוכה, בעצם זה אף פעם לא היה זין קשה וזקוף, זה יותר סוג של צעצוע קפיצי, קשה אמנם מבפנים אבל אף פעם לא מבחוץ, אפשר בקלות למשוך אותו אחורנית ואז לתת לו לקפוץ למעלה, אבל עכשיו היא בכל זאת הצליחה לתפוס אותו בין השרירים המלאה בדם, עכשיו הוא יחטוף, הוא יתרוקן לגמרי, הגבעול ליקריץ החלשלוש הזה, 'קדימה מותק, מכל מלא...'"</I>
אני די בטוח שהוא היה על סמים או משהו כשהוא כתב את הקטע הזה.
בכל מקרה, נראה לי שאסיים עם הביקורת כי מתחיל לכאוב לי קצת הראש.
***
3:הפיצול. בהתחלה פיצול זה התאמה ליותר מפלג אחד, אחרי זה זה מוח גמיש יותר, אחר כך זה אנשים אם אונה קדמית גדולה, ובסוף זה אנשים שהגנים שלהם נרפאו. מישהו יכול להסביר לי אז מה זה באמת?
לפני כמה זמן אמרתי לאבא שלי משהו על מפוצלים (הוא לא קרא) והוא אמר, "מה זה מפוצלים? הם אנשים רגילים, לא?" בעצם הוא צודק. המפוצלים הם אנשים כמונו היום. לפני ש(לפי הספר) שינו אותנו גנטית. לא שזה קשור. אבל בכל זאת. וזה שואריה מפוצל היה די מיותר.
עכשיו-האחרון- והמעצבן ביותר.
4: מוות של דמויות. ורוניקה, עד כמה שאת כותבת יפה, פשוט הגזמת. דמויות מתות כאן על ימין ועל שמאל, ולחלק כמעט ולא מתייחסים. מה שהכי עצבן אותי היה המוות של לין. כאילו, טריס, היא הייתה כמעט חברה שלך, ואת בקושי הזכרת משפט וחצי עליה אחרי שהיא מתה. שלא לדבר על מה שהיא אמרה לפני זה. גם המוות של מרלן הרגיז אותי. אני ממש אהבתי אותה, והקטור מוזכר בעמוד וחצי מינוס, כי אחד מהם הוא העמוד שהוא עומד על הגג. בקיצור. היה צריך להציל את מרלין.נקודה.
ויש דמויות שמתות לפני שבקושי מכירים אותם. לדוגמה פרננדו, שגם הוא היה מגניב כזה שלא אמור למות. פשוט לא. למה מרכוס, למשל, לא היה יכול למות? הא? למה???
ורוניקה: השתגעת? נראה לך שאני רוצה להירצח על ידי אלפי ילדות?
יופי אז את פור שלנו לא הרגת, אבל את הדמות הראשית כן! חוכמה גדולה!
זה פשוט... לא! להרוג את הדמות הראשית זה הדבר הכי... לא ספרותי שראיתי בספר מקצועי. אני שונאת שדמויות מתות. במיוחד דמויות חשובות.
אבל כשדמות הראשית מתה, זה ממש לא בסדר.
ולמה היא הקריבה את עצמה? בשביל כיילב? כיילב? הוא בוגד מלוכלך ואגואיסט שלא אכפת לו ממך, במקרה שלא שמת לב טריס! הוא עזר לג'נין להוציא אותך להורג!!!! סליחה, אבל אני לא רואה סיבה לסלוח לו! לפחות לא בדבר כזה.
למה דיויד לא מת? למה ניטה לא יכלה פשוט לירות בו? למה הגנת עליו טריס? הוא הרג אותך, ה-ר-ג- א-ו-ת-ך!!!!!
זה הספר הראשון (כאילו, לא מורדים, נאמנים) שגרם לי פשוט לרצות לבכות ולבכות, ולא רק להזיל כמה דמעות.
אני שמעתי על הסוף לפני שקראתי (תודה באמת נועה) האמת לפני שקראתי בכלל את הסדרה. ולא הבנתי, אם הספר מגוף ראשון, איך היא תוכל למות? ואז ראיתי שהשלישי הוא משתי נקודות מבט, כמובן כדי שוורוניקה תוכל להרוג את טריס ויישאר מספר חיי.
למה? לעזאזל, למה?????????????????????????
אז עכשיו סיימתי להוציא עצבים, ואני בכלל זאת אדרג 5 כובכים, כי זה פשוט סדרה טובה.
