"איזה שם מצמרר!" "למה את קוראת דברים כאלו?" אלו כמה מהתגובות של האנשים שראו אותי קוראת את הספר הזה. את הספר הזה סחבתי איתי לכול מקום והייתי קוראת אותו בכול הזדמנות אפשרית. למען האמת, התחלתי להתעניין בו כול כך בבגלל השם שלו, שם פרובוקטיבי ממש, כמו שאני אוהבת! לרוע מזלי, הספר היה מושאל והייתי צריכה לחכות. במשך חצי שנה. אך לבסוף הספר הגיע לידי ומאז לא הורדתי אותו מידי. הספר הזה ממש שינה את אותי. אני לא הייתי אותו אדם לפני שקראתי אותו, ויכול להיות שאני מגזימה. הספר הזה הוא פשוט ספר חובה. הוא מסביר באופן מדהים איך השואה התרחשה דווקא בגרמניה ולא באף ארץ אחרת. גרמניה היא *ואני מצטטת מהספר* "מדינה קפיטוליסטית מאונס" - כלומר, הדמוקרטיה מעולם לא הייתה רצויה בגרמניה. אין לתאר איך הפתעתי לראות את האנטישמיות בגרמניה. זה מדהים איך שום דבר לא משתנה. לאחר שקוראים את הסיפור המדהים שלו - המחשבות על הדברים שמדוברים עליהם בסיפור לא עוזבים אותך. הנאו נאצים, הפוליטיקאים והסיפורים המדהימים. כתוב בצורה שנינה, קלה ועוקצנית - הסיפור פשוט זורם בתוך הסדר הכתוב. אין לתאר את רשגותי לאחר הקריאה. פשוט תצטרכו לקרוא את הספר בעצמכם ולהרגיש כך בעצמכם גם.

על הספר הזה ידידה שלי המליצה לי. יום אחד הלכנו לעיר והתחלנו לדבר על ספרים והיא החלה לומר שזה ספר ממש טוב. אז בשלב כלשהו התחלתי לקרוא את הספר. דבר ראשון, התמונות כאלו מגניבות ומיוחדות. אני לא יודעת אם זה נכון או לא, אבל כול התמונות שבספר הם מאופסים של אנשים ללא עריכה בפוטושופ ואם כן אז ממש קצת. התמונות ממש מוסיפות לספר הזה חיים. דבר שני, הנושא של הסיפור הוא נושא בוגר והתמונות לא מתאימות לילידים קטנים. לא שהוא לא טוב כי הנושא של הסיפור ממש טוב. סיפור על ילד שסביו היה במלחמת העולם הראשונה ומספר לו על מפלצות שאמר שראה. בשנייה האחרונה לחיו סביו אמר לו שהמפלצות חזרו. באמת מגניב לגמרי. עכשיו אי אפשר שלא לציין את המגרעות של הסיפור כי יש לו. הספר כתוב, מצטערת אם זה פוגע במישהו או נראה לכם מוגזם, כמו ילדה בת 14. אין בה שום ניסוח מתוכם, אין בה שום משהו מיוחד. היא אפילו לא יפה, על גבול הפשטות יתר. יש הבדל בן לכתוב בצורה פשוטה לבין לכתוב כמו ילדה בת 14. זה גם לא מתאים לילדים אז כנראה שהסופר מנסה להתאים את זה לאנשים מבוגרים יותר אבל בכול זאת כותב בצורה ילדותית. תאמינו לי שאני יודעת איך ילדה בת 14 כותבת, כול הזמן יוצא לי לקרוא כאלו סיפורים בכזה ניסוח באינטרנט. אם הייתי רוצה לקרוא מישהו שכותב בצורה פשוטה עד כאב לא הייתי פונה לספר. גם את הסוף לא סבלתי. אני שונאת את הסוף הזה. הוא כול כך מעצבן. לסיכום, ספר עם נושא טוב ותמונות מעולות וביצוע גרוע.

אני יודעת שזה לא קשור, אבל אני נורא גאה - שברתי את שיא הקריאה המהירה שלי עם הספר הזה (ארבע שעות וחצי). למרות שקשה להחשיב את הספר הזה כספר קשה קריאה - והחלק הזה כן קשור - הספר קצר, כתב גדול ודפים עבים. עכשיו אני באמת אדבר לעניין. קראתי ספר אחר של הסופרת הזה, ג'ני ולנטיין, מי שמכיר "מרק שבור". "מרק שבור" הוא ספר זוועתי בכלל, לא מומלץ בכלל לקרוא אותו, העלילה בו לא מובנת בכלל ולא שווה להסתבך עם הכתיבה בשביל העלילה הלא ממש מעניינת שלו. עכשיו את הספר הזה כן שווה לקרוא אולי, אם יש לך כוח לכתיבה מעצבנת. נכון שהכתיבה שלה לא השתפרה. היא פשוט כותבת מוזר. בחיים שלי לא ראיתי מישהו כול כך מבולגן ומבולבל כמוה. אבל, וזה אבל חשוב, בסוף אתה מבין. הרעיון עצמו של הסיפור מובן אחרי משהו כמו 30 עמודים למרות שכול הזמן אתה מבין מה היא כתבה 10 עמודים אחרי שהיא כתבה אותו. עכשיו הסיבה שלא נתתי לה אפס על כתיבה גרועה זה כי הרעיון שלה ממש טוב. פשוט ממתי על הסיפור עצמו. סיפור מותח ומקסים פשוט. אז נכון שג'ני ולנטיין לא תזכה בפרס נובל לספרות, אבל היא כן הצליחה לעניין אותי במשך ארבע שעות וזה גם משהו.

"איזה שם מצמרר!" "למה את קוראת דברים כאלו?" אלו כמה מהתגובות של האנשים שראו אותי קוראת את הספר הזה. את הספר הזה סחבתי איתי לכול מקום והייתי קוראת אותו בכול הזדמנות אפשרית. למען האמת, התחלתי להתעניין בו כול כך בבגלל השם שלו, שם פרובוקטיבי ממש, כמו שאני אוהבת! לרוע מזלי, הספר היה מושאל והייתי צריכה לחכות. במשך חצי שנה. אך לבסוף הספר הגיע לידי ומאז לא הורדתי אותו מידי. הספר הזה ממש שינה את אותי. אני לא הייתי אותו אדם לפני שקראתי אותו, ויכול להיות שאני מגזימה. הספר הזה הוא פשוט ספר חובה. הוא מסביר באופן מדהים איך השואה התרחשה דווקא בגרמניה ולא באף ארץ אחרת. גרמניה היא *ואני מצטטת מהספר* "מדינה קפיטוליסטית מאונס" - כלומר, הדמוקרטיה מעולם לא הייתה רצויה בגרמניה. אין לתאר איך הפתעתי לראות את האנטישמיות בגרמניה. זה מדהים איך שום דבר לא משתנה. לאחר שקוראים את הסיפור המדהים שלו - המחשבות על הדברים שמדוברים עליהם בסיפור לא עוזבים אותך. הנאו נאצים, הפוליטיקאים והסיפורים המדהימים. כתוב בצורה שנינה, קלה ועוקצנית - הסיפור פשוט זורם בתוך הסדר הכתוב. אין לתאר את רשגותי לאחר הקריאה. פשוט תצטרכו לקרוא את הספר בעצמכם ולהרגיש כך בעצמכם גם.

"איזה שם מצמרר!" "למה את קוראת דברים כאלו?" אלו כמה מהתגובות של האנשים שראו אותי קוראת את הספר הזה. את הספר הזה סחבתי איתי לכול מקום והייתי קוראת אותו בכול הזדמנות אפשרית. למען האמת, התחלתי להתעניין בו כול כך בבגלל השם שלו, שם פרובוקטיבי ממש, כמו שאני אוהבת! לרוע מזלי, הספר היה מושאל והייתי צריכה לחכות. במשך חצי שנה. אך לבסוף הספר הגיע לידי ומאז לא הורדתי אותו מידי. הספר הזה ממש שינה את אותי. אני לא הייתי אותו אדם לפני שקראתי אותו, ויכול להיות שאני מגזימה. הספר הזה הוא פשוט ספר חובה. הוא מסביר באופן מדהים איך השואה התרחשה דווקא בגרמניה ולא באף ארץ אחרת. גרמניה היא *ואני מצטטת מהספר* "מדינה קפיטוליסטית מאונס" - כלומר, הדמוקרטיה מעולם לא הייתה רצויה בגרמניה. אין לתאר איך הפתעתי לראות את האנטישמיות בגרמניה. זה מדהים איך שום דבר לא משתנה. לאחר שקוראים את הסיפור המדהים שלו - המחשבות על הדברים שמדוברים עליהם בסיפור לא עוזבים אותך. הנאו נאצים, הפוליטיקאים והסיפורים המדהימים. כתוב בצורה שנינה, קלה ועוקצנית - הסיפור פשוט זורם בתוך הסדר הכתוב. אין לתאר את רשגותי לאחר הקריאה. פשוט תצטרכו לקרוא את הספר בעצמכם ולהרגיש כך בעצמכם גם.

על הספר הזה ידידה שלי המליצה לי. יום אחד הלכנו לעיר והתחלנו לדבר על ספרים והיא החלה לומר שזה ספר ממש טוב. אז בשלב כלשהו התחלתי לקרוא את הספר. דבר ראשון, התמונות כאלו מגניבות ומיוחדות. אני לא יודעת אם זה נכון או לא, אבל כול התמונות שבספר הם מאופסים של אנשים ללא עריכה בפוטושופ ואם כן אז ממש קצת. התמונות ממש מוסיפות לספר הזה חיים. דבר שני, הנושא של הסיפור הוא נושא בוגר והתמונות לא מתאימות לילידים קטנים. לא שהוא לא טוב כי הנושא של הסיפור ממש טוב. סיפור על ילד שסביו היה במלחמת העולם הראשונה ומספר לו על מפלצות שאמר שראה. בשנייה האחרונה לחיו סביו אמר לו שהמפלצות חזרו. באמת מגניב לגמרי. עכשיו אי אפשר שלא לציין את המגרעות של הסיפור כי יש לו. הספר כתוב, מצטערת אם זה פוגע במישהו או נראה לכם מוגזם, כמו ילדה בת 14. אין בה שום ניסוח מתוכם, אין בה שום משהו מיוחד. היא אפילו לא יפה, על גבול הפשטות יתר. יש הבדל בן לכתוב בצורה פשוטה לבין לכתוב כמו ילדה בת 14. זה גם לא מתאים לילדים אז כנראה שהסופר מנסה להתאים את זה לאנשים מבוגרים יותר אבל בכול זאת כותב בצורה ילדותית. תאמינו לי שאני יודעת איך ילדה בת 14 כותבת, כול הזמן יוצא לי לקרוא כאלו סיפורים בכזה ניסוח באינטרנט. אם הייתי רוצה לקרוא מישהו שכותב בצורה פשוטה עד כאב לא הייתי פונה לספר. גם את הסוף לא סבלתי. אני שונאת את הסוף הזה. הוא כול כך מעצבן. לסיכום, ספר עם נושא טוב ותמונות מעולות וביצוע גרוע.