****


מי שבעד אלימות, שיקום.

מה זה, אף אחד? אף אחד לא בעד אלימות? בשום מצב? שום מצב? ואם מישהו יעשה משהו למשפחה שלך? ואם ייכנס פורץ הביתה? ואם אשתך תרביץ לשכנה כי היא שוב שפכה את הזבל על יד הדלת שלכם וקיללה את הילדים? הופה, אנשים כבר מתחילים לזוז על הכיסאות שלהם באי נוחות.

אני משתדל להיות אבא טוב. ולתת דוגמה אישית. וכשמישהו חותך אותי בכביש, לא לקלל את האימ-אימא שלו, אלא רק קצת, להתעצבן, אבל להיות בשליטה. לשבח התנהגות טובה, ולגנות אלימות. אני יודע שהם מביטים בי כרגע, בעיניהם התמימות יודעות הכול, ורואים. הם רואים אותי לא מקלל. ורואים גם את הסדקים, את אלה שתחתם מבצבץ המבוגר האלים שהוא אבא שלהם. ואני מחייך אליהם, ומשתדל לשמור על חזות שלווה. למרות האימ-אימא של החרא המנוול הזה.

כן, כל אלה דברים פשוטים. אבל מה זה השטויות האלה "משתדל"? הרי ברגע שההשתדלות הזאת תפגוש במבחן אמיתי, רוב הסיכויים שהמסכה הדקה של האיש התרבותי והלא-אלים תנשור מעל פניי ויתגלה...

כן, מה יתגלה? האמת היא שאני לא יודע. אולי לא הועמדתי במבחן אמיתי. אולי יצר האלימות הכבושה שאני חש כמו צל קפוא בתוכי כשאני נתקל ברשעות או חוסר התחשבות משמעותית, אולי הוא תמיד יישאר כלוא. אולי כי אף פעם לא יהיה מבחן "אמיתי". כי הקו האדום, כמו זה עם איראן, יזוז ויזוז ויזוז אחורה ועוד קצת ועוד, כי בסופו של דבר, אלימות מפחידה אותי, בין השאר כי ככה חונכתי וגם, אולי, כי אני פשוט פוחד להפסיד. ולחטוף מכות. כי אני צריך ללכת לעבודה, ואני לא יכול לעשות את זה עם ידיים שבורות.

אבל אם מישהו, נגיד, יכה את הילד שלי? או יאיים לפגוע בו? האם אז אוכל להתגבר על מסורת-אי-האלימות ולעשות מעשה? מהו הקו האדום האמיתי שיגרום לי לראות אדום ולעזאזל התוצאות? אני לא בטוח שאני רוצה לדעת. אין ספק שיש קו כזה.

אבל בואו, במטותא, נעזוב אותי לרגע. כי הספר הזה מדבר, בפשטות, על משהו מעט שונה והוא, כמה רחוק אדם מוכן ללכת כדי להגן על ילדיו, גם אם עשו "משהו לא בסדר". אם הילדה שלי דרכה על מישהו בטעות, מייד אני מזדעק ואומר לה לבקש סליחה. ואם הבן שלי הכה ילד אחר בגן... תנו לי לחשוב.. אני די בטוח שאני שואל אותו מדוע. למה הוא עשה את זה. "הוא אמר לך משהו? הוא הרגיז אותך? מה? הוא הרביץ לך ורק החזרת?" ומייד זה כבר יותר טוב. יש הצדקה. ברוך השם. זאת לא אלימות סתמית. בואו לא ניסחף כאן.

ואם בעוד עשר שנים הוא יעשה משהו נורא עוד יותר? מה יגבר על מה - הצורך שלי להגן עליו בכל מחיר, וההצדקה האוטומטית שלו כי לא יכול להיות שהוא עשה את זה סתם ככה? או העובדה שאני משייך את עצמי לצד הטוב, הנכון, הלא-אלים, שומר החוק, בכל מחיר?

לא יודע.

אני משתדל לתת דוגמה אישית.


****




נ.ב. בפעם אחרת אפשר לדבר על הרמן קוך, ומה הוא עושה ועל מה הוא כותב. הוא סופר מבריק שניחן בתובנות מפחידות בעוצמתן וברזולוציה שלהן. ב"ארוחת הערב" הוא עושה את זה לא רע. ב"בית קיץ עם בריכה" זה כבר ממש טוב. הספרים האלה מעט שונים זה מזה, כאן מדובר ברופא משפחה, איש משפחה למופת, וכאן במורה מובטל.. אבל שניהם הם כמעט אותו אדם. ושניהם מגלים בצורה זו או אחרת מה מסתתר מתחת לשלווה האינרטית של חיי המשפחה המאופקים והמאושרים לכאורה באירופה העכשווית. "בית קיץ.." עושה זאת בצורה יעילה ומדוייקת יותר. אבל שניהם מפחידים, ושניהם לחלוטין שווים קריאה.

נדמה כמעט מיותר לכתוב ביקורת על היצירה הנפלאה הזאת. נפלאה באמת באמת.

הלילה סיימתי את הקריאה השלישית בספר הזה. הקריאה הראשונה ערכה שעות אחדות ומרגע שהתחלתי אותו ועד הרגע שסיימתי אותו לא התפניתי לשום עיסוק אחר. הקריאה השנייה הייתה יום למחרת, החלטתי לקרוא אותו שוב ולסמן את כל המשפטים שאהבתי בעיפרון אבל נכנעתי לקראת האמצע.
לפני כמה ימים נתתי לידידה טובה שלי לקרוא אותו. לא יודע, חשבתי שזה יתאים לה. היא גם קראה אותו ביום אחד והיא שלחה לי אס אם אס בו הודתה לי שהכרתי לה אותו וסיפרה לי שהוא עשה לה טוב על הנשמה.
יום אחרי זה היא עשתה דבר שטותי ביותר, וזה היה כמעט גורלי שהיא בדיוק סיימה לקרוא את הספר, כי כשציטטתי לה "אנחנו מקבלים את האהבה שאנחנו חושבים שמגיעה לנו" נראה לי שנגעתי במקום שצ'ארלי נגע בו בעת הקריאה.
כשהתחלתי לקרוא את הספר מחדש, היום, נשאבתי לתוכו שוב פעם. הגעתי לדפים שלקראת הסוף וראיתי משפטים מסומנים בעיפרון. התחוור לי שלא אני סימנתי אותם, ולרגע עברה בי צמרמורת כשחשבתי על אותה ידידה קרובה שנתתי לה לקרוא בספר. זה היה כמעט כאילו היא השלימה את מלאכתי.

אני חושב שזה כל כך ריגש אותי כי הרגשתי כאילו הספר נגע בשנינו בצורה כל כך תהומית וכנה. ואני חושב שכמו שאני הרגשתי שנזקקתי לספר הזה כשקראתי אותו לראשונה, אני כמעט בטוח שגם היא הרגישה ככה.

כי בסופו של דבר הספר הזה פורש בפנייך את כל הביפנוכו של דמותו הראשית. דמות אמביוולנטית לגמרי, שתקנית, פסיבית, כנה, רגשנית להחריד, מקסימה, נהדרת. אתה לא יכול שלא להתחבר, שלא לרצות בטובתו, שלא להרגיש את הצמרמורת המטורפת שמזדחלת לאורך עמוד השדרה כשהוא מיטיב לתאר את ההרגשה הכי טובה בעולם. אחדות. אינסופיות.