ספר מעולה! ממש אהבתי.
הספר הוא עלילתי, מתרחש בארצות הברית, ובו נוצר מתח בין 2 תפיסות כלכליות, שבהכללה אפשר לקרוא להן 'קפיטליזם' ו'סוציאליזם', או 'תפיסה אישית' ו'תפיסה חברתית'. אנשי התפיסה החברתית מתחילים להשתלט על ארצות הברית, ולדחוק את אנשי התעשיה לפינה, למרות שבעצם האנשים הללו הם אלה שמחזיקים את המדינה ואת האנשים היותר חלשים.
ואז קורה דבר מעניין. אנשי התעשיה מתחילים להיעלם אחד אחרי השני, לעזוב

אודה על האמת, מעולם לא נהניתי כל כך מספר כל כך גרוע. או קיבלתי כל כך הרבה השראה.
כשקראתי את הספר הייתי צעיר ונלהב וקל להשפעה; בדיוק עזבתי את הישיבה שלי, וחיפשתי אידיאולוגיות זרות לאורן אוכל ללכת. הייתי צמא למוסר אחר, שונה.
והנה בא הספר הזה, הספר שהעז לומר "כן" לכל קלישאה וקלישאה של הדת על החילוניות. ספר שהוא תמצית מזוקקת וקיצונית של הנאורות של המאה 18 במיטבה. ספר שיש בו קריאה נועזת לחירות האדם מ

אתחיל בלכתוב שהביקורת תעסוק בכל שלושת ספרי טרילוגיית חומריו האפלים ותתרכז יותר בעולם וברעיונות המרכזיים של הספרים מאשר בעלילה, ככה שאני חושב שבטוח להגדיר אותה כביקורת ללא ספוילרים.
הספר המצפן הזהוב (או ״אורות צפוניים״ בתרגום ישן יותר שאני מצאתי למסובך אבל מקסים) ובכלל הטרילוגיה כולה לא מפסיק להפתיע ולהרשים אותי, עברו שבע או שמונה שנים מאז הפעם הראשונה בה הכרתי את ליירה לשון חלקות ואת עולמו (או י

זה אחד מהספרים שגורם לך להרגיש גאווה וכבוד בקריאתם. הכבוד להכיר את הגיגיה ומחשבותיה של הסופרת. גאווה על שום ההתמודדות עם ספר כבד שכזה , הכולל בתוכו הגיגי פילוסופיה אשר חלקם אינם קלים לעיכול. אגב, בטוחה אני שלא תמיד הצלחתי לרדת לעומקם של הדברים כפי שהייתי רוצה. עם זאת הצלחתי להבין את הרובד הסיפורי ועל הדרך להרוויח מעט הגיגי פילוסופיה.
סגנון הכתיבה כולל בתוכו בחלק מהפרקים מעברים חדים בסצנות או דמוי

אני כותבת ביקורות בקצב! (לא שמישהו רואה את זה אבל בסדר)
אוקיי
המצפן המוזהב.
ממש אהבתי אותו, הכתיבה, ההרפתקה, הרעיונות המקוריים, הכל.
מעריצים דמיוניים שואלים: קריסטל, אם ממש אהבת את הספר למה נתת לו רק ארבעה כוכבים?
אני אגיד לכם למה: ליירה. כן אהבתי אותה, אבל הייתה אי החלטיות באיך שרוצים להציג את הדמות שלה, פעם היא בוגרת ופעם היא מתנהגת כמו ילדה.
אם הייתי יכולה, הייתי נותנת ארבע וחצי כוכבים,

לאחר תקופה ארוכה של קריאת רומנים וספרי מתח, חזרתי אל אהבתי הראשונה מימי ילדותי – הפנטזיה.
הכל התחיל מ"הארי פוטר", סדרת הספרים האלמותית ששאבה אותי אל תוך עולם של קסם אינסופי. ואולם, גם אם העלילה מתרחשת בעולם אחר, בדיוני ומעל לכל דמיון, פעמים רבות הסוגיות המרכזיות – כוח, אהבה, לחימה, גילוי עצמי – מעסיקות אותנו גם במציאות. זוהי לדעתי נוסחת הקסם, תרתי משמע, שמצליחה לכבוש אותנו כל פעם מחדש.
הפעם צל

כהרגלי בקודש – אני עייף. וצריך לקנפג שרת DHCP ולא מצליח. לכן אני כותב ביקורת. זה רבותי – הגיון צרוף. למרבה המזל, אני תמיד יכול לטעון שאין לי בחירה חופשית וזה מה שהגורל קבע לי. למרבה הצער, עם גורל לא הולכים למכולת.
מה הוא גורל? האם כל המעשים שלנו קבועים מראש? אם כן, זה נשמע עולם מבאס משהו. לא שמבאס הופך משהו ללא נכון, אבל עדיין – זה לא בדיוק משהו שהייתי רוצה להאמין בו. ומה המשמעות של כל זה לחיינו?

תיקון של הביקורת הקודמת

בקריאה חוזרת של הספר, מסתבר שלפני כמה שנים, כשקראתי אותו בפעם הראשונה, היו חסרים דפים. רוב ההתחלה, וחלקים די גדולים מהאמצע ומהסוף.
עכשיו, כשקראתי את הספר כפי שהוא אמור להיות, אני מצטערת על מה שאמרתי עליו, כי חוסר ההבנה שלי לא נבע משגיאות של פולמן, אלא מהשחתה נוראית של הספר!

הספר עמוק, מתובל בהמון מעבר למה שכתוב, מה שנמצא בין השורות. נהנתי ממנו מאוד.
הפיזיקה והמדע,

פנטזיה זה ז׳אנר קצת חמקמק מבחינתי, בתור חובב ספרות קשה להתעלם מהז׳אנר שהפך לאחד הפופולרים ביותר בקרב צעירים קוראי ספרים. אישית רוב ספרי הפנטזיה שקראתי לא עשו עלי רושם.
לחומריו האפלים נחשפתי לאחר שקראתי את שר הטבעות ומשחקי הכס (המצוינים) כסדרת ספרים מומלצת שדומה לקודמים להם.
בקצרה, פחות אהבתי, משמעותית.
קודם כל ספרותית - טולקין וג׳ורג׳ מרטין הם storytellers מהרמה הגבוהה ביותר וכל אחד בנפרד ברא