אסימוב, אסימוב, אסימוב. אני זוכר את הפעם הראשונה שלקחתי לידיים ספר שלך- זה דווקא לא היה האחד הזה- והתעניינתי מאוד בכתיבה שלך. לא אשקר ואומר שהרגשתי קליק מיידי או משהו. הסיפורים הקצרים שקראתי הרגישו מנותקים וחסרי עומק, למרות שהסיומים שלהם היו מבריקים והרקע שלהם לעיתים כלל אלמנטים יצירתיים שהפתיעו אותי. אבל עד שלא הכרתי את הספר הזה שלך, לא באמת ידעתי מה זה לקרוא ספר שלך.
אמרתי שלא היה קליק כשלקחתי את ספר הסיפורים הקצרים שלך ליד לראשונה? אז הנה כאן עם הספר הזה קרה ההיפך. פתחתי אותו וכבר אחרי כמה עשרות עמודים התאהבתי לחלוטין, התאהבתי בטירוף, ראיתי את האור. גמעתי בשקיקה את תיאוריך מלאי ההוד הקלאסי, המינימליסטי לעיתים קרובות, של אנשים גאונים שידעו לאמוד את עצמם לעומת הנצח. התאהבתי בסלדון, ובהצלחתו למנוע בכח שכלו מן הגלקסיה כולה להתדרדר לקטסטרופה איומה ונוראה שתימשך שלושים אלף שנה, משתקרוס האימפריה הגלקטית בת עשרת אלפי השנים. התאהבתי בסלבור הארדין ובהובר מאלו, והתאהבתי ביכולתם של האנשים הללו, בני המוסד, לשאוב השראה וסמכות מן הידיעה המוחלטת של התפקיד שלהם והמיקום שלהם בנצח הקבוע שהצליח סלדון לגלף בכוחו הפסיכוהיסטורי.
לא אשקר, הטון הכללי של הקמה של התיישבות במקום נידח שחלומותיה מצויים בכוכבים לא היה זר לי; במובן הזה חוויתי עיבוד מרוכך של החזון הציוני בחזון הקמתו של טרמינוס. אבל בניגוד לחזון הציוני מלא היוזמה החיונית ומלאת המודעות לסכנה, הרי שהחיים תחת כנפיה המגוננות של נבואה כל יכולה כמו זו שסיפק סלדון דומים יותר לתחושתם של ראשוני הקומוניסטים המרקסיסטים, שלחמו לא כדי למנוע את נצחון הבורגנות (שכן הוא ממילא מן הנמנע, מכח חוקי ההיסטוריה הכלכליים- חברתיים) אלא רק כדי להחיש את קיצה המובטח. הביטחון המוחלט בהישרדותה הנצחית של עוצמתו ועליונותו של המוסד הידהד לי את הביטחון שהקרינו בני יהודה בעמידות בית המקדש פעם אחר פעם, מה שלא חדל עד שפעמיים הוכזבו, ובכל פעם ליבם התפלץ. אין שבר גדול יותר מזה שעובר מי שהנבואה עליה ביסס את עולמו מתנפצת אל מול עיניו. וההתנפצות הזו תקרה גם כאן, גם אם לא בכרך הזה, הרי שבכרך הבא אנו יודעים שקם ועולה איום שלמוסד אין כנגדו מענה. לפחות לא למוסד הזה.
אוי, יאמרו אנשיו, מה היה לנו.

לם נותן את כולו בספר שהוא מקבץ גועש ומרתק של יצירות ברמה מגוונת, חלקן מעניינות או מרגשות וחלקן נושאות רעיונות מבריקים של ממש או מציגות רעיונות קלאסיים בצורה חדשה ומרתקת. בספר אין כל ניסיון לשוות נופך מדויק מדעית למעשיות השונות, והוא מד"ב רך לחלוטין בשל כך; אם כי הרבה מהנקודות בו הוא עוסק סובבות סביב המחקר והחוקר או המדען.
ספר מומלץ ביותר ומצוין. גם מצחיק למדי

ספר מצוין בו מועברת ביקורת קשה על עולם חקר המיתולוגיה במסגרת סיפורית.
זירת ההתרחשות של הספר היא עולם עתידני בו כלבים ירשו את מקומם של בני האדם (שהמקום אליו נעלמו הוא מבדר מאוד, אני חייב לומר), וכעת חוקריהם מנסים נואשות לפענח את טיבם של הסיפורים המעטים שנותרו מן העבר הרחוק, בו היה נוכח (לפי המיתולוגיה) האדם.
בתחילת כל פרק נעשה ניסיון לברור את האמת ההיסטורית מן ההבלים המיתולוגיים המקיפים אותה. כך לדוגמה מגיעים החוקרים למסקנה כי בלתי אפשרי לקבל את הפרשנויות ההזויות המציעות שכאשר האדם מדבר על "מסע בין כוכבי" הוא באמת מתכוון ליציאה מחלל הארץ שלנו, שהרי מוכח לחלוטין שהעולם בנוי מארץ ועליה מונחים השמיים עם הכוכבים תלויים עליהם. כך הזרות שמפגינים הכלבים כלפי מושגים שלנו בני האדם הם כל כך פשוטים וקלים היא מעוררת מחשבה רבה על טבע התודעה ועומקם של הבדלים אפשריים בין תבונות שונות באופן יסודי. לא אעשה ספוילר גדול מדי, אבל בואו נגיד שכמו בהיפריון ובילדי המחשבה, התודעה הא- אנושית בסופו של דבר מתפתחת לאורך נתיבים מיסטיים יותר מאשר מדעיים.
הספר כולל גם כמה רעיונות מבריקים למדי, כמו לדוגמה הרעיון שהפצה המונית של חומרים גרעיניים לשימוש מסחרי הייתה דווקא מביאה לחוסר אפשרות לשימוש בהם כאמצעי תקיפה טרוריסטי, שכן היא הייתה מביאה להתפוררות הערים, ועל כן המדינות, ולהיווצרות עולם א-לאומי של חוות מבודדות המקושרות על ידי כלי תעופה המופעלים בכח הגרעיני שאינו כלה לעולם.
ספר מומלץ ביותר.

הייתי רוצה לומר שבספר הזה מגיעה הסדרה המופלאה של קים סטנלי רובינסון לכדי שיא, אבל אני חושש שלפחות מבחינת אקשן זה לא ממש נכון. השיא מבחינת אקשן יכול היה להימצא בסוף מאדים האדום, או בסוף מאדים הירוק. בספר הזה אנחנו בעיקר מקבלים את התמונה של התשובה לשאלה הנצחית: מה קורה אחרי המהפכה?
כלומר, הרי, הנה הכל הצליח. המהפכה הצליחה, האו"ם גורש ממאדים, מאדים קם כמדינה עצמאית לאחר משא ומתן מפרך בהנהגת נדיה, נירגל וארט. אבל מה עושים אחרי שהטובים מנצחים? לא בדיוק הולכים הביתה וחיים באושר ועושר. ואכן, גם בספר הזה ישנן בעיות וישנם אתגרים, משברי על שמרחפים מעל ראשי הגיבורים הנצחיים והאל מתים שלנו (בסוף הספר מאיה טויטובנה כבר בת יותר מ230 שנה!), כמו הניסיונות של כדור הארץ להציף את מאדים במהגרים והסירוב של מאדים לקבל אותם, כשבראשו עומדת המנהיגה התככנית והתחבלנית ג'קי. זאת בנוסף למאבק הפנימי בין מאדים תחילה הפופוליסטית בהנהגת ג'קי לבין קואליציית המהפכה השלישית בהנהגת שורדי המאה הראשונים.
במידה רבה הספר עומד בסימן הדברים שלא קרו, כמו הסדרה כולה. אי אפשר לקרוא את הספר הראשון בלי לתהות מה היה קורה אם מאה הראשונים לא היו מורשים לפתוח במבצע התאמת כוכב הלכת להתיישבות; או את הספר השני בלי לתהות מה היה קורה לו פרנק צ'אלמרס לא היה נותן לזעמו לעוור אותו עד לכדי להוציא לפועל את ההתנקשות בג'ון בון. כך גם בספר השלישי בולטות דמויות מסוימות בהיעדרן. מה היה קורה לו הירוקו, מנהיגת הכת המיסטית שהולידה את מנהיגיו הצעירים של הדמימונד, הייתה נגלית מחדש? היכן היא בכלל, היא ועדת מאמיניה? האם חוסלו במהלך המהפכה השנייה, כפי שטוען זאב הערבות? מה היה קורה לו נירגל היה בוחר לקבל את ההצעה לנשיאות מאדים? מה היה קורה לו זו, ביתה ושליחתה הפוליטית של ג'קי למערכת השמש החיצונית והפנימית, הייתה שורדת?
גיבור הספר, כמו תמיד, הוא מאדים, שעבר שינוי קיצוני בתנאי סביבתו. כזכור מסוף "מאדים הירוק", כעת האוויר ניתן לנשימה חופשית בידי מי שעבר התאמה גנטית מינימלית, ואוקיינוס בוראליס נח על גבי מדבר בוראליס העתיק. נחליו של מאדים התמלאו מחדש ומים זורמים בהם בחופשיות, ספינות משייטות בחירות בתעלות בין ימותיו ומטוסים ורכבות מקשרים בין כל חלקיו. דור חדש קם, דור אשר לא ידע את המהפכה ואת מחירה, דור אשר התנער לחלוטין מכל שעבוד ומכל שריד וצל של הפטריארכיה או הקפיטליזם העתיקים. בכך מביא רובינסון את חזונו הפרוגרסיבי בסדרה לשיא, כשהוא בונה בזהירות ובחכמה את פניו הפסיכולוגיים של דור הZ של ראשית המאה ה23. האם בני הדור הזה חופשיים, מאושרים, מיניים והדוניסטיים לחלוטין, וניהיליסטים עד היסוד? כן, בהחלט. האם התיאור קלישאתי משהו ומתאר מציאות אוטופית גרידא? ובכן, אולי קצת. אבל כמו בכל דבר שהוא עושה, גם כאן רובינסון מתאר את המציאות באופן רגיש ומלא בחן וחכמה, במידה מספיקה בהחלט של אמינות כדי לעבור את סף השעיית הספק שאני מוכן להרשות.
יצויין שעם כל זאת, הספר הזה הוא עדיין אמין יותר מכל ספר אחר שקראתי על החברה האנושית מנקודת מבט סביבתית ורב דורית, ויש בו מידה יוצאת דופן, כרגיל, של תשומת לב לפרטים רגשיים ומורכבות פסיכולוגית של הדמויות.
הספר עוסק במידה רבה גם בזקנה על כל משמעויותיה, וחוקר באריכות ובעומק את החוויה של אדם שזקן מעבר לכל חלומותיו כשהיה צעיר. הספר חוקר את הזיכרון המתדלדל, את הספקות בנוגע להמשכיות האישיות, ואת ההפרעות הנפשיות שמתחילות להתפתח לאחר מאתיים שנות חיים. התיאורים של תהליכי ההזדקנות של הדמויות כפי שהם נחווים מתוך הראש שלהם היו מפליאים במידת הרגישות שלהם בעיניי, ולא יכולתי שלא לצאת מהספר עם חוויה של שהות בראש של מישהו אחר, של אדם מורכב ומרתק ועמוק.
לסיכום, ספר מעניין, מפורט ומלא אופטימיות, העוסק בהכל מהכל אבל בכללי בתהליך בנייתה ותחזוקתה של אוטופיה, וחווית העולם מתוך הראש של מי שזקן מכדי לזכור את שנות השישים לחייו.

---ספויילרים, מסתבר---
קים סטנלי רובינסון עשה את זה. איכשהו הוא הצליח להעלות בספר הראשון את הציפיות שלי ל100 ואז להתעלות עליהן בספר שאחרי. הבנאדם הוא קוסם.
עבר דור מאז מהפכת 62 הכושלת. מאדים התייצב תחת שלטונם של האו"ם ותאגידי הענק ששולטים בו. אבל בצד הדרומי של מאדים ובערים הגדולות שהולכות וצומחות בו הולכת ומתהווה חברת צללים מאדימית עצמאית, הדמימונד. בחברה הזו מתקיימת תרבות מאדימית עצמאית וחדשנית שניתן להגדירה בערך כמה שהיה קורה לו דור הפרחים היה מוביל תנועת מחתרת ואיכשהו מצליח צבאית. הדבר הופך את החברה הזו למעט אוטופית מדי לטעמי מכדי להיות מציאותית, אבל הרי בשביל מה אנחנו כאן אם לא כדי לשמוע על מציאויות חלופיות?
הספר עוקב אחרי כמה מהמאה הראשונים, כינוים של מאה החוקרים והמדענים הראשונים שנחתו על מאדים בראשית הספר הראשון בסדרה. הוא מתמקד במעקב אחרי סאקס ראסל, המדען הדגול שלומד להיכנס לנעליהם הגדולות של הרוגי דור מהפכת 62 ולהנהיג תנועת מרי עממית חמושה אחרי שטועם את הדיכוי התאגידי על בשרו; אן קלייבורן, היריבה הנצחית שלו שמובילה תנועה עממית של אנשים חמושים וכועסים מאוד שנשבעים להגן בכל מחיר על בתוליותו של הנוף המאדימי ואי שינויו לכדי התאמה לחיים אנושיים; מאיה טויטובנה, אלמנתם של שני מנהיגיו הראשונים של מאדים, ג'ון בון ופרנק צ'אלמרס האגדיים, שלומדת לקחת חלק פעיל בהנהגה החברתית של חברת כוכב הלכת; ועוד רבים אחרים.
בנוסף לבני הדור הישן מתווספים לעלילה גם נירגל וג'קי, שניים ממנהיגי הדור הצעיר בדמימונד, שמצליחים להוביל את המהפכה השנייה לכדי סיום מוצלח פחות או יותר בסוף הספר, לאחר מלחמת אזרחים וטבח המוני שנמנעו בקושי רב.
הדגש מושם בספר על הגיבור האמיתי, כמו תמיד, והוא מאדים, כוכב הלכת שחורז את הסדרה כחוט השני, ושהאהבה אליו היא הכח המניע את רוב ככל הדמויות. אלא שכמו שיודע כל אדם שאהב, ישנן דרכים שונות ומנוגדות למדי לפרש אהבה, והיריבות בין פרשנויותיהם המתחרות של הגיבורים מאיימת להתדרדר למלחמת אזרחים כאשר המהפכה השנייה נגד שלטון האו"ם מתחילה. גם הספר הזה מכיל תיאורי נוף לא מעטים, וקטעים מדעיים רבים על רפואה, כלכלה, מדעי החברה, פילולוגיה, גרונטולוגיה, גיאולוגיה, בוטניקה ולא מעט פוליטיקה מורכבת ובעלת היבטים אפורים רבים. הגיבורים נאלצים להכריע פעם אחר פעם בין אפשרויות קשות ולא פעם מגיעים לעוולות בגלל הדבר, אבל ההנהגה החכמה של נדיה צ'רנישבסקי, אחת מהמאה הראשונים שעולה להוביל את המהפכה למעשה בסוף הספר, מביאה לתוצאות טובות בהרבה מהטרגדיות האיומות של שנת 62.
בסופו של דבר מדובר בספר עמוק, מורכב, מעניין ובעל תמות מרתקות רבות, החוקר את הקשר בין קפיטליזם תאגידי לבין שחיתות, את הקשר בין קשרי משפחה לאהבה ונאמנות ואת השאלות של תבונה מהפכנית וטבעה המדויק.
מאוד ממליץ על הספר לכולם, אבל במיוחד למי שאוהב את ספרי המד"ב שלו ריאליסטיים, מפורטים ומלאים בקשרים אנושיים מורכבים ותיאורי נוף, חברה ומדע מאירי עיניים.

בראשית היה האיוד. ערי החוף הושמדו בידי העמלקים, והעם לא ידע את נפשו. אבל לוחם אמיץ אחד הצליח לאגד סביבו את שברי העם ולחשל אותם סביבו לאגרוף ברזל. העם המיט נקמה איומה על העמלקים והניס אותם מן הארץ, תוך שמנהיגו יוצק בו אידיאולוגיה חדשה, ניאו פאשיזם יהודי משובח שכהנא בעצמו לא היה מתבייש בו.
בכללי מדובר על ספר טוב ומלא בפירוט אמין של עבודת הקרבנות וכל מה שסובב סביבם. ההתמקדות בתחום הזה ועזיבת תחומים אחרים בממלכה (כלכלה, מדעים, מבנה שלטוני מדויק) לרמזים בלבד או לתיאורים כלליים במשפטים קצרים היא מוצלחת בעיני, כי היא נעשית בטעם טוב ונובעת מחוסר העניין הטבעי והאמין של הדמות הראשית בנושאים הללו. אז נכון, הממלכה המתוארת היא פשטנית במעט וקצת יותר מדי אפלה ומצומקת דעת מכדי להיות מציאותית לחלוטין בעיני הקורא הסביר, אבל כשקוראים דיסטופיות תמיד יש לזכור שבני אדם מגיבים בקיצוניות לתנאים קיצוניים ושאי אפשר באמת לבקר מציאותיות של מערכות שלטון הזויות אחרי התהפוכות שידעה אירופה במאה השנים האחרונות לבדן.
אז בסך הכל מדובר בספר טוב ואפל, שהסוף ההזוי שלו שגולש לפנטזיה מיתולוגית לא מצליח להרוס אותו. דמות האב המלך לא מאוד מפותחת ומתגלית רק ברמזים, אך זה לא נעשה באופן שמשאיר אותנו באפילה אלא בדיוק במידה שמצליחה לגרום לנו להיבעת ממנו מספיק ולתהות באימה אילו עוד רבדים קיימים בו אליהם אנו לא מודעים.

---אין פה בדיוק ספוילרים, אבל רוח הספר מופיעה פה באופן שאולי עדיף יהיה לגלות בקריאה ראשונה---

איך באמת, אבל באמת היינו מגיבים להגעתנו לעולם חדש לחלוטין? איך היינו מחליטים לנהוג בו, איך היינו מעצבים אותו? אילו ערכים היינו יוצקים בו ובחברה שהיינו בונים בו? על השאלה הזו לא מצאתי הרבה תשובות מורכבות או עמוקות בספרות המד"ב, מה שרק מדגיש את נדירותה ויופיה של האיכות יוצאת הדופן של התשובה שהספר הזה מספק לה.

נדירות הפעמים שאני מדרג ספרים בדירוג מושלם, אבל הספר הזה בהחלט זכאי להימנות בין הדוגמאות הנדירות הללו. שילוב יוצא דופן ומורכב בין דמויות ריאליסטיות אבל גדולות מהחיים, לבין עלילה מתונה ועקבית אבל בעלת מימדים ועומק מסחררים, מקנה לספר עומק רגשי ותמתי יוצא דופן. הדבר מודגש במיוחד כשהוא פוגש בגישה הנבונה, המציאותית והמורכבת של הספר לנושאים כמו פוליטיקה בינלאומית, יחסים בין קבוצות תרבותיות שונות והתעצבותם של כוחות חברתיים וקבוצתיים בסביבה חדשה.
אז נכון, הספר הוא בבסיסו טייק חדש על נושא מוכר של יישוב ארץ צחיחה שיוצג כבר לא פעם בספרות על הסְפָר של הסְפֶרָה האנגלו-אימפריאלית במאה ה-19, אבל בתור שכזה הוא מצליח ליצוק משמעות חדשה לנושא ולנסוך בו מימד מהמם ויוצא דופן של חזון חברתי ליברלי שנעדר מתנועת ההתיישבות העתיקה בארצות הספר הנ"ל. (כמו כן לא מזיק שבמקרה הזה אין תושבים מקומיים שיש לקחת בחשבון את רמיסתם הברוטאלית במהלך תהליך ההתיישבות).
בכללי אני סבור שיהיה הוגן לומר שהספר הוא מעל הכל פנטזיה פרוגרסיבית על יישוב הספר, פנטזיה שנועדה לתקן במחשבה של הקורא (והסופר) את העוולות שעוללו אבות תרבות המערב לתושבים ולאדמות של הארצות החדשות אותן יישבו. מתוך מודעות לכך, הספר מציב רבים מן הדמויות הראשיות שלו בראשן של סיעות פוליטיות (המתפתחות להיות תנועות עממיות מורכבות של ממש בסוף הספר ובספרים הבאים) מגוונות ובעלות עומק חברתי, שכל אחת באה להתמודד עם עניין יישובו של עולם חדש באופן שונה. ישנה הסיעה המרקסיסטית המהפכנית (בהנהגת ארקדי בוגדנוב), ישנה הסיעה הריאל פוליטית (בהנהגת פרנק צ'אלמרס), הסיעה התאגידית האולטרה קפיטליסטית (בהנהגת פיליס בויל) וישנה הסיעה המנסה לאגד את בני מאדים בצורה חברתית חדשנית ופרוגרסיבית, אך בקווי מתאר מעורפלים יתר על המידה הרצויה ובעייתיים משהו, בהנהגת הדמות המיתית ג'ון בון. יחד איתם אנו פוגשים בעוד דמויות רבות, מובחנות, עמוקות ומלאות בכאבים, אהבות, חזונות ומחשבות. ביניהן מתבלטות דמויותיהם של הירוקו המיסטיקנית המסתורית, סקסיפרג' ראסל המדען האובייקטיבי ובעל תשוקת הידע, אן קלייבורן הגיאולוגית הסביבתנית הקיצונית, זאב הערבות המתעתע והחמקני ועוד ועוד.
יכולתי להמשיך ולכתוב עוד שעות על הספר, על הדיוק והמורכבות בהם מתוארים בו תהליכים חברתיים, פסיכולוגיים ופוליטיים, על הנטייה שלו לגלוש לתיאורים מדעיים שעשויים יהיו להיתפס בידי רבים כטרחניים אך בעיני רק מגבירים את איכות ואמינות שאר חלקי הספר, או על האופן הרה האסון ויוצא הדופן בו הספר נגמר. אך גם בדברים טובים יש לקצר, ועל כן אגמור את ביקורתי זו בקריאה אחת נמרצת: לכל מי שיכול, אנא מכם: רוצו לספרייה או לחנות הספרים הקרובה אליכם וקחו לידיכם את הספר. תנו הזדמנות לרוחכם להיות מוארת בידיו של כותב נפלא, דרך ספר מסעיר ומורכב.
לא תצטערו.