אז אולי כמה אנשים רואים את הכינוי שלי מתחת (או מעל) לביקורת ושואלים את עצמם מי פרץ לחשבון שלי. אז את התירוץ שלי כבר אמרתי, למטה, למען האמת. בכל מקרה, ברור שהיכולות הספרותיות שלי לא התדרדרו או משהו. אני עומדת לתת ביקורת.

יש את הספרים האלו, שקיומם הוא פשוט... כיף. כיף אדיר. ולא משהו מעבר. בלי עומק מדהים והתמוטטות או דמעות, הזדהות או משהו מעבר. ויש פעמים שגם הסופר יודע את זה, מה שהופך את הספר לכיפ

על מה הסיפור הזה בעצם? נקודת המוצא ברורה הלנה נשואה לפאולו. זוגיות של נוחות אבל מבחינתה של הלנה גם של שיממון. אכן הדברים הכתובים על גב כריכה הספר מתארים את הגיבורה הלנה כמי שהשיגה, לכאורה , הכל, אבל המציאות מעניקה לה הזדמנות או סיכון לבחון זאת. לעומת זאת, וולו מתחיל את הסיפור שלו אחרת: "יש לי הרבה ספקות לגבי עצמי. אני מפחדת שהחיים שלי הם אי-הבנה ארוכה. אולי אני לא האישה שחשבתי שאני". במהלך הסיפור

אזהרה: ספוילרים בגוף הביקורת

ספר הוא אוכל.
כן, אוכל. זה לא שאני שולחת אתכם עכשיו להתחיל לקרוע עמודים מספרים ולאכול אותם, זאת ממש לא הכוונה, ואם תעשו את זה אתם תרצחו בכאב רב על ידי מתנקשת אנונימית שהיא בכלל בכלל לא אני. בכלל. בכל מקרה, אני גם לא חושבת שיהיה לכם טעים במיוחד.
כמו שאוכל מזין את הגוף, הספר מזין את הנשמה. זה נשמע עמוק וטיפה כמו זיבולי שכל אבל זה נכון, מילולית, אני לא חושבת שהייתי י

קראתי ביום אחד ועדיין, לא ספר שהייתי ממליצה ישר.
הוא כתוב טוב, סוחף (בגלל זה נתתי לו 4 כוכבים), אבל לאורך כל הקריאה יש חשק לצעוק עליהם שיתאפסו על עצמם ויהיו אחד עם השניה ודי לאמלל את כל העולם והקוראים.
הצד הרומנטי שבי אהב את סיפור האהבה הסוחף והתשוקה והאישה הבוגרת שבי רצתה שיתאפסו על עצמם ויפסיקו לבלבל את המוח כי הם בני 19-20 וכל החיים לפניהם אז למה לבזבז את הזמן באומללות ולהרגיז אחד את השניה במ

ותנו לי לספר לכן שהוא פשוט יפהפה ומקסים ומחמם את הלב.
באסון יפהפה יש הכל.
גיבור חתיך, קשוח (אוי, הם כאלה סקסיים שהם קשוחים) עם קעקועים, שמתאגרף בתחרויות איגרוף מחתרתיות.
גיבורה שמנסה לברוח מעבר לא פשוט ולהתחיל מחדש.
סיפור אהבה יוצא מפותל ומרגש במהלך לימודים בקולג’.

"אוקיי! למה את?" חיוך התפשט על פניו והוא רכן אלי כדי לנשק לשפתי.
"נדלקתי עלייך בלילה של הקרב הראשון."
"מה?" אמרתי בהבעה ספקני

יסלח לי בעלי, אבל אני מאוהבת.
עם תחילת קריאתו של הספר לא ציפיתי להרבה. העלילה נדמתה אותה עלילה נדושה שכבר נטחנה פעמים אינספור. למרות זאת, לא הצלחתי להניח את הספר מידיי. רותקתי אליו ביום ובלילה. הוא ליווה אותי נאמנה כשקמתי בלילה להאכיל את הקטנה, והמשיך ללוות אותי הרבה אחרי שהיא חזרה לישון.
בתור מישהי שנשואה ל"מאצ'ו גברי", התמוגגתי אל מול דמותו של טרביס. הוא כל מה שאישה יכולה לחלום עליו. חזק, מו

בטיסה חזור לארץ התחלתי להריח ריח משונה,הסתכלתי לימני וראיתי אישה מורחת לק. פתחתי את התיק לחפש משהו לנפנף בו עד שהדיילות יודיעו לה שאסור למרוח לק בטיסה (אתם יודעים...אי אפשר לפתוח חלונות...). שלפתי את הספר הסתכלתי בשעון ראיתי שנותרו שעתיים לנחיתה ואמרתי יאללה נקרא קצת.
כל הטיול לא התחשק לי לקרא את הספר אבל ממש ממש הופתעתי לטובה.
הספר קליל,כתיבה זורמת ויש בו כל מה שאישה יכולה לבקש במינון הנכון. אה

החדר היה חשוך, האור היחיד היה זוהר מלבני שהסתנן במסדרון.
התאמצתי למקד את מבטי מעבר לחשכה, לבירה ולכעס, וכשהוא פנה אל האור, הבחנתי בחיוך הזחוח שהתנוסס על פניו.
חבטתי על המזרן באגרופי. "אתה כבר לא יכול להגיד לי מה לעשות, טרביס! אני לא שייכת לך!".
בשבריר השנייה שנדרש לו להסתובב ולהסתכל אלי, הבעת פניו הפכה לכעס. הוא צעד אלי במהירות. הניח את ידיו על המיטה משני צדדי גופי, ורכן אל פני.
"אבל אני שייך

אסון יפהייפה+אסון מהלך

כל פעם אני בוחרת את הספר שאקרא בצורת הגרלה, כי חוסר החלטיות שלום.
את הספר אסון יפהייפה קראתי לפניי כשש שנים בגיל 15 (וכבר אז הוא היה בנאלי) ואת הספר הזה עכשיו כי הוא שכב לי בספרייה עוד מאז אבל רק עכשיו הוא יצא בהגרלה.
אז קראתי עוד פעם את הספר הראשון כי לא זכרתי כלום ואז עברתי אליו.
קודם כל דבר אחד שאני יכולה להסכים איתו: הסדרה הזו היא באמת אסון.
אחד הספרים הכי בנאלים