חשבתי שהוא בעיקר כנה. הוא אינו עושה הנחות לעצמו, או למי שקורא את הדברים. וכותב את מה שהוא חושב כאילו בלי צנזורה. ומה שהוא חושב זה שהוא לא היה אבא טוב. שהיה יכול - וצריך - להיות יותר קשוב לבנו כשעוד היה, לא לקבל את עובדת קיומו כברורה מאליה, להימנע מהתנהגויות מסויימות, לטפח התנהגויות אחרות. כשבנו בן ה 12 נהרג בתאונה במטרו, התחיל לחשוב על התפקיד שנראה כאילו נולד אליו - להיות אב. הספר הזה הוא זרם מחשב

הסקירה הזו נרשמה כשברדיו הושמע השיר "שיר לשירה" ששרה מירי מסיקה. (מילים: יונתן גפן לחן: קורין אלאל). אני אישית מאוד אוהבת את השיר הזה והוא הושמע בדיוק בזמן שהקלדתי את הסקירה.

דברי עכשיו ילדה אני שומעת,
כל העולם מקשיב למלמולך.
דברי, מלאך שלי, אני יודעת
שלא תמיד הקשיבו לקולך.

דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,
כל עוד חלב נוטף מחיוכך.
חבקי את כל פחדי בשתי ידייך,
חבקי דובים גדולים מת

קלמון בן ה-12 נדרס, בעת נפילה לא ברורה, ע"י קרון במטרו של פריז. אין פרטים רבים וזה גם לא נועד לסחוט דמעות. אביו, המתקרב לגיל 40, מספר את הסיפור בגוף ראשון, שאילו לא ידענו שמדובר בצרפתי שורשי, לא היה ספק שמדובר באידישע מאמע פולניה.
לא הצלחתי להבחין בשמו של האב, אבל ממה שהוא מספר, קלמון לא היה ממש ילד מתוכנן והוא נולד לזוג צעיר כשהאם נאבקת בהשלמת הדוקטורט שלה והאב רק בראשית צעדיו בעבודה. כך או כך,

זהו מונולוג של אבא על אחד מהפחדים הכי גדולים של האנושות האישית – מותו של ילד, של הבן.
סיפור קורע לב ונשמה, על אב המאבד את בנו בפתאומיות בנסיבות טרגיות וטיפשיות.
הבן אובד באיווחת גורל של רגע חסר זהירות, המסיימת את חייו של בנו יחידו, נער על סיפו של גיל ההתבגרות.
בן שלנצח יישאר בן 12.
זהו וידוי חושפני ישיר, חד ובלתי אמצעי על אהבה על בדידות ועל שכול.

האב בסיפור מתוודה על ניסיון התמודדותו עם המצ

התמודדות עם אבל ואובדן לא תעלם מחיי אף אדם בעולנו ועצם היותנו שונים זה מזה כך ההתמודדות שלנו עם הנושאים הללו תהיה שונה מאדם לאדם. הספר הזה הוא מונולוג של אחד מאותם אנשים שחווים אבל קשה מנשוא - אבל על בן הרוג. זהו מונולוג של אב שכול שאיבד את בנו בתאונת מטרו טיפשית ומיותרת מה שגורם לאובדן להרגיש עוד יותר איום ונורא והופך את נושא המוות לאכזרי יותר ועצם כך ההתמודדות עימו קשה יותר וארוכה יותר. במונולוג