“חשבתי שהוא בעיקר כנה. הוא אינו עושה הנחות לעצמו, או למי שקורא את הדברים. וכותב את מה שהוא חושב כאילו בלי צנזורה. ומה שהוא חושב זה שהוא לא היה אבא טוב. שהיה יכול - וצריך - להיות יותר קשוב לבנו כשעוד היה, לא לקבל את עובדת קיומו כברורה מאליה, להימנע מהתנהגויות מסויימות, לטפח התנהגויות אחרות. כשבנו בן ה 12 נהרג בתאונה במטרו, התחיל לחשוב על התפקיד שנראה כאילו נולד אליו - להיות אב. הספר הזה הוא זרם מחשבותיו ותאור מציאותו, בעיקר תאור של אהבתו של האב לבנו, אהבה שפעמים רבות התחפשה לדברים אחרים: כמו חובה, צדקנות, "חינוכיות" ועוד דברים בהם אנחנו עוטפים את אהבתינו ודבקים בתפקיד אותו עלינו למלא.
"...נוכחתי שלהיות אב לבן כרוך לא רק בסבל שבזיהוי מגרעותיך אצל בנך, אלא גם בשחזור אותן טעויות בדיוק שאביך עשה איתך, למרות הרצון העז לעשות הכל טוב יותר ולהשתחרר מהרגלים רעים..."

הספר כתוב מצויין, כתיבה כנה וחושפנית. הוא דומה למחשבות העוברות בראש, מחשבות שבדרך כלל לא נרצה לשתף את הזולת בהן, כי הן מצביעות על חולשות, כשלים, תפקוד לקוי ומטרות סמויות. כשקראתי אותו הרגשתי שקיבלתי רשות לשוטט במוחו של אדם אחר ולשמוע את מחשבותיו הכמוסות: על ציפיותיו מעצמו ומאחרים, על אהבתו, על ההרגשה של ילד להורים גרושים, המשחזר - גם בחיי בנו - את הרגשת הכישלון ואת הניסיון העקר לרָצות תמיד את כל האחרים, ולהשאיר את בנו אחרון בתור.

קשה להגדיר את מה שהרגשתי לספר הזה. הוא הרשים אותי בתובנות חדות ואמיתיות. הוא קריא ומעניין. הוא הזכיר לי קצת את "מתילדה סאביץ" של לודאטו. גם שם מדובר בשכול ובמחשבות כמוסות שבסיסן אשמה והתפכחות. וחשבתי שאנחנו מקבלים כמובן מאליו את האהובים עלינו, ומבחינים בעוצמה שברגשותנו כשהם אינם עוד. ואז זה תמיד מאוחר מדי.”

“הסקירה הזו נרשמה כשברדיו הושמע השיר "שיר לשירה" ששרה מירי מסיקה. (מילים: יונתן גפן לחן: קורין אלאל). אני אישית מאוד אוהבת את השיר הזה והוא הושמע בדיוק בזמן שהקלדתי את הסקירה.

דברי עכשיו ילדה אני שומעת,
כל העולם מקשיב למלמולך.
דברי, מלאך שלי, אני יודעת
שלא תמיד הקשיבו לקולך.

דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,
כל עוד חלב נוטף מחיוכך.
חבקי את כל פחדי בשתי ידייך,
חבקי דובים גדולים מתוך שנתך.

עולם חדש וטוב אני אתן לך.
כבר במבט כחול את מגלה,
כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח
קורץ צהוב צהוב מתוך האפילה.

תהיי קטנה מאומה לא יפגע בך.
סיכת פרפר קשורה בשערך.
תהיי קטנה מאומה לא יברח לך.
אני אהיה גדולה גם בשבילך.

דברו שפתיים יחפות דברו עיניים..

השיר הזה הוקדש לשירה, אבל לגוזל בספר שלנו קראו "קולמן". זה משנה? בודאי שלא... ילדים הם הגוזלים שלנו גם וכאשר יהיו לבוגרים ובעלי משפחות משלהם. לא?

הסיפור מתחיל בנסיעה לטקס שריפת גופתו של קולמן בפר-לאשז.

מי זה "קולמן"? קולמן נער ב-12 שחייו נגדעו בתאונה במטרו. כמו כל הנערים בגילו הוא הכליל בתוכו אסופת בעיות התבגרות מוכרות: מוסיקה, טכנולוגיה הכי מתקדמת, לפטופ, אייפוד, לבישת ג'ינס שחצי תחת בחוץ, האזנה לשירים ריקים מתוכן ועוד.

מי בין הממתינים בבית העלמין? האב קלוד- "רודף השמלות". מקושט בקטיה-החברה הרוסיה והתורנית לאותה עת, לבוש בגנדרנות נונשלניטית וניכר שעדיין לא הצליח להפנים את העובדה שהוא היה כבר סבא.

אלן-אשתו לשעבר ואימו של קולמן מלווה בהוריה האצילים. אלן לא הצליחה לעכל את העובדה שקולמן העדיף את האבא על פני העושר שלה. (קולמן העדיף את החדרון הקטן בבנין מגורים, חסר האופי אצל אביו, מאשר את הדירה הגדולה ברובע עשיר ומכונית סאאב ממוזגת, שמבושמת בניחוחות קריסטין דיור).

טביעות אצבעותיו וחפציו של קולמן נמצאו בכל מקום בבית נעליו, הסוודר הכחול, האייפוד ... ואפילו בסטארטר של המכונית פיזו' 206 והיכן לא? ציטוט עמוד 15: "בקצב הזה, תצטרך להיפטר מהכול, לזרוק הכול לפח, להחליף דירה, להחליף עיר, להחליף חיים"....ואני שואלת: זה אפשרי בכלל? האם זה יעלים את הגעגוע והזכרונות?

כל הסיפור כתוב בגוף ראשון. זהו מונולוג רצוף ארוך שנכתב על ידי האב ללא פרקים, ללא תתי פרקים מלבד מרווחי פסקאות בין לבין. תוך כדי המונולוג מתגלות הדמויות במעגל הקרוב לאב: קולמן-הבן, אלן-האם, קלוד-הסב, קארולין-החברה של האב ועוד. מאוד דומה לבצק עלים... עלה ועוד עלה, שכבה ועוד שכבה וכך הלאה.

לאב היה לא קל גם בפרק ב' ... ראו ציטוט עמוד 71: למעשה הייתי מחסיר מעצמי את קלמון כדי שקארולין תסלח לי על כך שאני כופה אותו עליה בכל ערבי השבוע, בכל סוף שבוע שנ ובחצי של כל החופשות. ואילו אני, ההנאה האמיתית היחידה שלי היתה לבלות זמן איכות עם בני, לרדת שנינו לאכול קבב אצל הטורקי בשדרה, לשים דיו-וי-די ולהתבונן בו מהצד בעודו צופה איתי בסרט ונוגס בסנדוויץ' השמנוני מדי שלו".

תוך כדי קריאה היו לי רגעים שהרגשתי שאני צריכה אוויר לנשימה, ולוא רק בגלל שניקולא פארג כותב ישירות מהבטן...
למה הדבר דומה? לאותו צוללן שנמצא מתחת לפני המים עם שאריות החמצן האחרונות בבלון חמצן, ותוך כדי כך הוא מושך בחבל שימשו אותו מעל פני המים.

ניקולא פארג כתב גוש של משפטים וקטעים, ללא פרקים בכוונה תחילה בכדי לתת הדגש נוסף לקורא על המועקה, הלחץ והמבוי הסתום.

תוך כדי המונולוג הוא לא מהסס לבוא בחשבון עם כל העולם ואשתו. החל מאביו רודף השמלות, אשתו לשעבר, חברתו הנוכחית, שכבות החברה בצרפת, המהגרים למיניהם, סמים, פשע, שכונות עוני ובאותה נשימה: הוא מביע צער, ומתוסכל מטעויות שעשה כלפי בנו-קולמן.

המונולוג הזה הינו חשבון נפש עם יד גורל שקוטפת לנו את הגוזל עוד בטרם צמחו לו כנפייים, ומאידך מדגיש את הנס של החיים, עד כמה צריך להגיד תודה על שאתה זוכה כל יום לחבק את הגוזל שלך.

תסכימו איתי שאי אפשר לשכוח אף פעם, החיים מלמדים אותך לחיות עם זה... לצערי החיים בצל האובדן, אינם סוללה של טלפון סלולארי שאפשר להטעינה כל פעם מחדש.

גם לאב שלנו נגמרה הסוללה ציטוט עמוד 175: "דבר לא נראה על הצג, שנראה כמו דף לבן, אבל כזה שמסרב בתוקף שייכתב עליו דבר".
המונולוג הזה מדגיש לנו עד כמה החיים נזילים, וכמה חשוב להגיד תודה לשקית האהבה שאנחנו מקבלים כל בוקר, כל צהריים וכל ערב מהגוזלים שלנו.
הספר לא קל לעיכול הוא נקרא בנשימה עצורה, והייתי מחמירה וכותבת שהוא קשה, מייסר ומדגיש את חוסר האונים מול הטרגדיה.
גדולתו של ניקולא פארג נמדדת באופן הגשת הדברים לקורא. אם הוא הצליח בספר הזה? התשובה היא בהחלט כן.
ממליצה לכל מי שיש את האומץ להתמודד עם הנושא הכאוב הזה שהוא חלק מחיינו.
לי יניני”

“קלמון בן ה-12 נדרס, בעת נפילה לא ברורה, ע"י קרון במטרו של פריז. אין פרטים רבים וזה גם לא נועד לסחוט דמעות. אביו, המתקרב לגיל 40, מספר את הסיפור בגוף ראשון, שאילו לא ידענו שמדובר בצרפתי שורשי, לא היה ספק שמדובר באידישע מאמע פולניה.
לא הצלחתי להבחין בשמו של האב, אבל ממה שהוא מספר, קלמון לא היה ממש ילד מתוכנן והוא נולד לזוג צעיר כשהאם נאבקת בהשלמת הדוקטורט שלה והאב רק בראשית צעדיו בעבודה. כך או כך, גם הנישואים החזיקו מעמד שנים ספורות בלבד וקלמון נותר בחזקת האב, שטיפל בו בכפפות משי, וכמקובל בעדות פולין, לא חדל מלסנוט בו, לרדות בו ולדחוק בו. השיא היה כמובן עם פרוץ גיל ההתבגרות, כשהשפעת החברים בשיאה וקלמון, הממהר לאמץ אופנות ומנסה לתגבר את מעמדו החברתי, החל להסתובב בג'ינס כשחצי תחת בחוץ, להקשיב לשירים בלתי נהירים באייפוד ולהכריז על התאסלמות – כמה דוחה וכמה פריזאי – בעמוד הסטטוס שלו בפייסבוק.
אבל האב אינו רואה עין בעין את השינויים בבנו, זה המסתובב עירום בבית, אף לא שערה אחת בערווה לרפואה, כעדות האב. פתאום צמח מתבגר ופתאום צנח אל מותו בתעלה המיועדת לרכבת המטרו בלבד. הכאב עצום. עינויים מעינויים שונים מאחל לעצמו האב ולו כדי להשיב לעצמו את הבן, זה שנהג ללטף את שערו בגיל שמונה, כדי שימהר להירדם, זה שלקח לטיול ביער, שליווה לבית הספר, שליווה בסיור בלובר וכך הלאה.
גם כך האב אינו מהשמחים בין בחלקם ובין בכלל, לא צעיר ברוחו, לא איש מסיבות והשתובבויות. אבל את בנו אהב באמת, דאב לכל מחסורו הפיזי והנפשי והנה פתאום חלל שאינו ניתן למילוי. אישה אין, ילד נוסף אין, אבל זו גם זה מתחילים להפציע לקראת הסוף בדרך משונה, אבל כמעט מתבקשת.
הספר שבה אותי לגמרי. הזדהיתי בקלות עם האב, עם האהבה לצאצאו, אהבה שאינה תלויה בדבר, שאין לה גבול ואין תחליף. הספר כולו בגודל נובלה, אין שומנים מיותרים, אין רצון לסחוט דמעה מיותרת.”

“זהו מונולוג של אבא על אחד מהפחדים הכי גדולים של האנושות האישית – מותו של ילד, של הבן.
סיפור קורע לב ונשמה, על אב המאבד את בנו בפתאומיות בנסיבות טרגיות וטיפשיות.
הבן אובד באיווחת גורל של רגע חסר זהירות, המסיימת את חייו של בנו יחידו, נער על סיפו של גיל ההתבגרות.
בן שלנצח יישאר בן 12.
זהו וידוי חושפני ישיר, חד ובלתי אמצעי על אהבה על בדידות ועל שכול.

האב בסיפור מתוודה על ניסיון התמודדותו עם המצב הבלתי אפשרי והבלתי אנושי הזה.
הוא שואל שאלות רבות על ילדות, הורות, היחסים בין ההורים לבין הילדים, על הקונפליקטים והמאבקים בינהם.
הוא מתעסק בשאלות על התמודדות הורים וילדים עם גיל ההתבגרות ועל מלחמת דורות ודן בנושאים רבים בינהם בדידות, יחסים זוגיים ואהבה, פערי מעמדות, קודים חברתיים, בעיית המהגרים, האיסלם המתפרץ בצרפת, גירוש שדים ועוד.

אני לא אוהבת סוף פתוח לספרים, וגם פה הספר נקטע באמצע, וחבל לי קצת. בהתחלה לא הבנתי את זה. לאחר מספר ימי מחשבה והרהור בספר הבנתי שכנראה זו היתה מטרת הסופר. לא ניתן שלא לחשוב על מסרי הספר ולהסיק ממנו על מערכות היחסים של הקורא עם הוריו ועם ילדיו.

זהו ספר שבסיומו פחות חשבתי והתעסקתי אם אהבתי או לא. מצאתי עצמי מהרהרת יותר וחושבת יותר על מסריו.
זהו ספר קשה אך מצוין.

ממליצה !”