ביקורת ספרותית על שבריר מאת סטיב טולץ
ספר טוב

---

****



"כשאתה ילד, ומנסים למנוע ממך התנהגות עדרית, תוקפים אותך במשפט "אם כולם היו קופצים מהגג, גם אתה היית קופץ?", אבל כשאתה מבוגר ופתאום אסור בתכלית האיסור להיות שונה, נדמה לך שהאנשים אומרים, "הי, כולם קופצים מהגג, מה אתך?"."

הספר הבאמת מטורלל הזה בודק בנאיביות מעושה את גבולות הנורמליות מכל זווית אפשרית, ובעיקר מטיל ספק באמיתות הבלתי מעורערות שמהן כל אחד מאיתנו, כמעט, בונה את חייו. למה באמת להיות נורמלי? למה לא להעמיד גם את זה בסימן שאלה? מה זה נורמלי בכלל? זה פשוט מישהו שנמצא בתוך תחום הגדר של הנורמה. אבל מי קובע את הנורמה?
תכונות נחשקות כמו מקוריות, אומץ, תעוזה וחוסר יכולת להתפשר הופכות לשליליות במובהק כאשר הנושא אותן מעז לחרוג מגבולות הגזרה הנוקשות שנקבעו ע"י ההמון, המוסר, ההיסטוריה והגיאוגרפיה והתרבות, והוא יכול למצוא את עצמו מוחרם, מנודה ובודד. לרצון החופשי יש זכות לבוא לידי ביטוי רק בפרטים הקטנים אבל לא במתווה הכללי, חלילה. "לא "האם כדאי לי לעבוד?" אלא איפה, או במה. לא "האם כדאי לי להקים משפחה?" אלא "מתי כדאי לי להקים משפחה?".

"למה אנחנו לא מחליפים פתאום מדינות כך שכל תושבי צרפת יעברו לאתיופיה וכל תושבי אתיופיה יעברו לבריטניה שתושביה יעברו לאיים הקריביים וכן הלאה, כך שסוף-סוף נחלוק את כדור הארץ כמו שהיינו אולי אמורים ונשיל מעצמנו את הנאמנות האנוכית, המבישה, צמאת הדם והפנאטית לאדמה? למה הרצון החופשי מבוזבז על יצור שיש לו אינסוף אפשרויות אבל מתנהג כאילו יש לו אפשרות אחת או שתיים?"
""כיסאות מוזיקליים" הוא משחק איום ואכזרי. רוקדים סביב מספר כיסאות, כיסא אחד חסר, וכשהמוזיקה נפסקת צריך להתיישב במהירות. זה לא ריקוד שמח. כולם לוטשים עיניים באם שעומדת ליד הטייפ כשאצבעה על כפתור הווליום. פה ושם איזה ילד צופה באופן מוטעה את תנועותיה ומזנק לכיסא. צועקים עליו. הוא הרוס, קופץ בחזרה מהכיסא. האם מתגרה בילדים ומושיטה יד אל הכפתור. הילדים חושבים: הלוואי שתמותי. המשחק הוא משל לחיים - אין מספיק כיסאות או הנאות לכולם, אין מספיק אוכל, אין מספיק שמחה, מיטות או מקומות עבודה או צחוקים או חיוכים או אוויר לנשימה. אבל המנגינה לעולם נשארת... בחיים כדאי לך לסחוב איתך כיסא, כדי שלא תצטרך לחלוק עם האחרים את המשאבים המידלדלים".

כשאתה ילד, אתה רשאי להטיל ספק ולחשוב מחשבות פילוסופיות ואף חתרניות המתקבלות בחיוך רחום וידעני מצד המבוגרים. למה צריך ללכת לישון בשמונה? ולמה לא לראות טלוויזיה כל היום? ולמה להתנהג יפה או לא לגמור את כל העוגה או לגמור הכול מהצלחת? למה ללכת לעבודה? למה לצבא? למה? למה? "למה יש דמעות? מה לעזאזל חשבה לה האבולוציה כשעיצבה את גוף האדם כך שלא יוכל להסתיר את העצב? האם חוסר היכולת להסוות דכדוך היא תנאי הכרחי להישרדות המין האנושי?"

במבט ראשון נראה שזה ספר מחוייך. בלגן אפי ודבילי לעתים בסגנון "הזקן בן המאה שיצא מהחלון", אבל כשמקלפים רובד אחד או שניים, מבינים שיש כאן עצב עמוק ואמירות פילוסופיות בועטות ומשמעותיות ביותר, בין השאר על אינדיווידואליזם ועל חברה ואהבה, תרבות פופולרית, הערצת ידוענים, גידול ילדים והקניית ערכים.

"אסטריד מאוד בהריון. הפולש הולך ומתקרב. פיצוץ האוכלוסין הפרטי שלי, פגיעה בעמוד השדרה של עצמאותי. אכפת לי אם הוא ימות? התועלת היחידה שאני יכול לדמיין מלהיות אבא, היא מה שאני יכול ללמוד ממנו. לא מהנסיונות המתוקים-להבחיל ללכת או לדבר או לחרבן שמלהיבים את כל ההורים עד שהם חייבים לשתף אותך עד זרא בתגליות שלהם. אולי אוכל ללמוד מהילד הזה משהו על הטבע האנושי. התינוק הזה יכול להיות פרוייקט פילוסופי יומרני! מה יקרה אם אגדל אותו בארון בלי אור? או בחדר מלא מראות? או מלא בציורים של דאלי? מה יקרה אם לא אלמד אותו לצחוק או לא אראה לו צחוק לעולם? מה יקרה אם הוא לא יראה לעולם שום בנאדם חוץ ממני וגם לא אותי? האם תתפתח אכזריות ביקום הקטן הזה? האם יתפתח סרקזם? כעס? מעל הכול אחתור לגדל יצור שמבין את עצמו. מה יקרה אם אעודד מודעות עצמית בגיל צעיר במיוחד, נגיד שלוש? אולי הוא יבחר את השם לעצמו, שם שישקף את מה שהוא חושב שהוא?

הכתיבה שוטפת, רהוטה, מלאת חמלה ואנושיות, לא מתאמצת ומדוייקת להפליא, גם באפקט הרגשי שהיא מנסה לייצר וגם במטאפורות המקסימות שלה. הנה עוד דוגמאות:
"הוא חשק שיניים כאילו מישהו ביקש ממנו לחייך למצלמה לפני שתים עשרה שעות, ועדיין לא צילם".
"הלכתי בתוך העשן, ולא יכולתי לנשום. הריאות שלי צרבו. ידעתי שאם לא אשאף אוויר, זה הסוף שלי. השתעלתי והקאתי עשן. היו בו חתיכות גזר".
"הייתי אסיר תודה על שהיא גאלה אותי מבתוליי אבל זה עבר ולא מצאתי בה עוד תועלת. כמו ארוחת ערב עם הרופא אחרי ניתוח מוצלח. מה הטעם?"
"היא פסעה לתוך הבקתה. החיכוך הגרירה וההרמה שהשמיעו צעדיה על רצפת העץ היו מדרדרים אותי לאלכוהול אילו היה פאב בחדר שלי. ואילו הוא היה פתוח."
"האינטואיציה שלי אומרת לי שמשהו מאוד רע הולך לקרות בבית הזה. אולי כדאי שניסע מפה, אבל אני סקרן בטירוף לדעת מה יקרה. סקרנות היא אחד הדברים החביבים עליי. סקרנות בוערת היא כמו אורגזמה טנטרית - עונג ממושך, מטריף ומושהה. זה העניין".
"אנשים אינם יוצאים למסעות בכלל אלא תרים כל חייהם אחר ראיות שיצדיקו בעיניהם את האמונות שהם מטפחים בקרבם ממילא".

למה ארבעה כוכבים? כי באיזשהו מקום, גם זה מעייף. זה לא גיחי גיחי גיחי רצוף כמו "הזקן בן המאה" ולא אפוס פילוסופי מתיש מחשבות. לא בהכרח. זה ספר חמוד מאוד, קל לקריאה, שיש בו הרבה דברים מכל מיני סוגים, הוא בעיקר משעשע ונוגה אבל הוא לא יצר אצלי רגש חזק מדי בשום צורה. לא צחקתי בקול או דמעתי כי היה לי עצוב, אלא בעיקר הנהנתי, התרשמתי, חשבתי שמשהו מעניין או ראוי לציון או כתוב היטב. זה גם בסדר, וצריך ספרים כאלה. אחרי כל הפאסט פוד הטקסטואלי שהאבסתי בו את עצמי עד לאחרונה, מדובר בספר ביניים ראוי בהחלט.


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על שבריר