“יש דברים שאנחנו לא רוצים לדעת עליהם, מחלות זקנה, למשל. אליס האולנד, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד, מתבשרת שהיא ככל הנראה לקתה באלצהיימר במופע מוקדם והיא רק צעירונת בת חמישים (יחסית אלי, בן ה-61). החורים בזיכרון מציקים לה, אחת שזיכרונה היה כמעט מושלם, שזכרה כל תמונה מתמונות ילדיה באלבום, שהרצתה בפני סטודנטים ללא נייר כתוב בידה ובכלל התגאתה ביכולתה האינטלקטואלית. לא רק פגיעת הזיכרון מציקה לה,”

“לעזאזל, רק אתמול סיימתי את הספר וכבר שכחתי על מה מדובר. רגע, אני אקח את הספר ואקרא את הכריכה האחורית. כתוב שם שזה על אישה שחולה במחלה הארורה ההיא. נו, לא סרטן. איך קוראים לה? ברח לי מהראש. רגע, אני אקח שוב את הספר. אבל איפה שמתי אותו לכל הרוחות? טוב, לא חשוב, זה ספר שכתוב דרך עיניה של אישה בשנות החמישים שלה שחלתה במחלה ההיא. נו, אני מנסה להיזכר בשם. אולי אלצמר או משהו דומה. באמת לא זוכר. זה ספר מצ”

“גם אם התמזל מזלכם ואינכם עדים לשקיעתו המיוסרת של מישהו קרוב למצולות מחלת האלצהיימר, יש סיכוי גדול שהספר הזה ירתק אתכם. הוא כתוב היטב, ועל אף שהעלילה די ברורה כבר מן ההתחלה (כמו בחיים), לא יכולתי לעזוב את הספר עד שסיימתי. הספר מתאר את שלבי המחלה מפי אליס החולה עצמה. אנו עוקבים אחרי התחושה שלה שמשהו משתבש, אחרי ההכחשה הראשונית, גילוי המחלה והסתרתה מהסביבה, הדרך בה בן הזוג מנסה להתמודד, תגובות היל”

“מומלץ ביותר! הספר מספר על חייה, מחשבותיה וחוויותיה של אליס האולנד, פרופסורית מוערכת בחוג לפסיכולוגיה ובלשנות (פסיכולנגוויסטיקה) בת 50 שמלמדת בהארוורד, נשואה באושר ואמא לשלושה ילדים בוגרים, לאחר שהיא מגלה שהיא חולת אלצהיימר. הסיפור מסופר מנקודת מבטה. הקורא מלווה את אליס מהרגע שהיא מתחילה להרגיש שמשהו לא תקין בזכרונה, ומנסה לתרץ את התקלות הקטנות הללו בעייפות או בגיל המעבר, ועד לאיבחון הנורא.”

“יש דברים שאנחנו לא רוצים לדעת עליהם, מחלות זקנה, למשל. אליס האולנד, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד, מתבשרת שהיא ככל הנראה לקתה באלצהיימר במופע מוקדם והיא רק צעירונת בת חמישים (יחסית אלי, בן ה-61). החורים בזיכרון מציקים לה, אחת שזיכרונה היה כמעט מושלם, שזכרה כל תמונה מתמונות ילדיה באלבום, שהרצתה בפני סטודנטים ללא נייר כתוב בידה ובכלל התגאתה ביכולתה האינטלקטואלית. לא רק פגיעת הזיכרון מציקה לה,”

“לעזאזל, רק אתמול סיימתי את הספר וכבר שכחתי על מה מדובר. רגע, אני אקח את הספר ואקרא את הכריכה האחורית. כתוב שם שזה על אישה שחולה במחלה הארורה ההיא. נו, לא סרטן. איך קוראים לה? ברח לי מהראש. רגע, אני אקח שוב את הספר. אבל איפה שמתי אותו לכל הרוחות? טוב, לא חשוב, זה ספר שכתוב דרך עיניה של אישה בשנות החמישים שלה שחלתה במחלה ההיא. נו, אני מנסה להיזכר בשם. אולי אלצמר או משהו דומה. באמת לא זוכר. זה ספר מצ”

“גם אם התמזל מזלכם ואינכם עדים לשקיעתו המיוסרת של מישהו קרוב למצולות מחלת האלצהיימר, יש סיכוי גדול שהספר הזה ירתק אתכם. הוא כתוב היטב, ועל אף שהעלילה די ברורה כבר מן ההתחלה (כמו בחיים), לא יכולתי לעזוב את הספר עד שסיימתי. הספר מתאר את שלבי המחלה מפי אליס החולה עצמה. אנו עוקבים אחרי התחושה שלה שמשהו משתבש, אחרי ההכחשה הראשונית, גילוי המחלה והסתרתה מהסביבה, הדרך בה בן הזוג מנסה להתמודד, תגובות היל”

“מומלץ ביותר! הספר מספר על חייה, מחשבותיה וחוויותיה של אליס האולנד, פרופסורית מוערכת בחוג לפסיכולוגיה ובלשנות (פסיכולנגוויסטיקה) בת 50 שמלמדת בהארוורד, נשואה באושר ואמא לשלושה ילדים בוגרים, לאחר שהיא מגלה שהיא חולת אלצהיימר. הסיפור מסופר מנקודת מבטה. הקורא מלווה את אליס מהרגע שהיא מתחילה להרגיש שמשהו לא תקין בזכרונה, ומנסה לתרץ את התקלות הקטנות הללו בעייפות או בגיל המעבר, ועד לאיבחון הנורא.”