יש לי חברה מאוד טובה, מגיל 15 אנחנו יחד, כמו אחות נוספת.
עברנו כל כך הרבה ביחד כל אחת בחייה וגם בקשר שלנו: עליות-ירידות, כאבים-שמחות, כעס-השלמה.
באיזשהו שלב קיבלנו החלטה משותפת שבגיל 40 נטוס לפריז נעלה למגדל אייפל ונקפוץ. שיקפצו לנו כולם אנחנו משאירות הכל מאחור.
מי בכלל רוצה להתמודד עם בעיות של גדולים? עם זיקנה, עם אכזבה, עם לבבות שבורים וארנקים ריקים?
מאז אותה החלטה החיים התגלגלו להם, התהפכ

וואו, ספר על נערה חולת סרטן שלא מדברת כמו פילוסוף בן חמישים, זה שינוי מרענן!

זה מסוג הספרים שלא הייתי מצפה לקבל ליום ההולדת, ובכל זאת, כמה ימים לאחר שחגגתי 13, הספר הזה הגיע בדואר.
וניסיתי לקרוא אותו, באמת שכן. אבל זה היה כבר בחופשת הקיץ והייתי טרודה בדברים אחרים מכדי להקדיש לספר מחשבה. מאז כבר הספיקה להתחיל שנת לימודים נוספת, ואני הספקתי לקרוא שלושה ספרים נוספים עד שפניתי שוב לספר הזה.

מזמן לא קראתי ספר נהדר שכזה!קראתי את הספר ביומיים ובאמת ממש נהנתי ממנו!ספר סוחף ורגיש!מדובר על בחורה בשם טסה בת 16 היא חולה בסרטן ויודעת שנשארו לה חודשים ספורים לחיות,היא עורכת רשימה של דברים שהיא רוצה להספיק לעשות לפני מותה!ספר מדהים ממליצה מאוד לקרוא!!!

ואו, איזה ספר מהמם! אני עדין בשוק ממנו. נראה לי שבחיים לא קראתי ספר כל כך עצוב, שגרם לי גם לבכות בסופו של דבר. טסה היא בחורה מדהימה לדעתי, למרות שהיא חולה בסרטן והסרטן משמיד והורס את גופה מבפנים, היא בכל זאת מנסה לא לאבד תקווה ולהנות מאותם הימים הספורים שנשאר לה לחיות בעולם הזה. אהבתי את הרשימה של טסה, אבל לא את כל המשימות כמובן. אהבתי את זה שטסה רצתה שהוריה ישלימו, ורשמה זאת במשימה 7 במקום הטיול

יו איזה ספר עצוב , שובר את הלב.
תנסו לדמיין חלילה שאתים חולים במחלה סופנית,ונשאר לכם
כמה חודשים לחיות מה הייתם עושים בתקופה הזואת.
טסה ילדה בת 16 לא נישאר לה זמן רב לחיות.
טסה מכינה לעצמה רשימה מה היא רוצה לעשות לפני מותה,וכמעט מצליחה לעשות הכל ולהתנסות בסמים,להשתולל ברכב של אביה וכל מה
שנערות אחרות מתנסות בנערותם,אבל לה יש זמן מוגבל.
הסוף היה כל כך קשה,קראתי והיה לי דמעות בעיניים.
קיבלתי א

מטרות של סופר כשהוא בא לכתוב ספר על נער/ נערה חולה סרטן:
1) לעורר מודעות
2) מקרה זה או אחר שאירע לו או לקרוב אליו, לעורר הזדהות
3) לרגש
4) יותר קל (בדרך כלל) לכתוב ספר על מישהו במצב של חולה אנוש מאשר ספר עלילתי. סך הכל צריך לכתוב שם כמה שהוא יתגעגע להורים שלו וכמה עצב המוות שלו גורר וכולנו נתחיל לבכות (אני לא באה בקטע של זלזול, מבחינה רגשית זה יותר קשה)
ובגדול, בכלל אין לי בעיה עם זה. ובעיקר

אני לא מאלו שלא מסיימים ספרים, אבל אני חייבת להודות שהספר הזה גרם לי לרצות. אבל סיימתי בכל זאת, אז מגיע לי על זה צל"ש או משהו בסגנון.

אני לא הולכת להסביר מה קרה בספר, אני אקצר את זה ככה - התקציר הוא כזה שגורם לך לרצות לקרוא את הספר והספר גורם לך להתחרט על כל רגע.

אוקיי, בוא נדבר על מה היה טוב בספר. הוא היה קליל. למה זה לא טוב? כי הספר הזה היה על סרטן. והוא היה קישטי ומאולץ. זה כאילו, אני כל

הספר הזה הוא אמיתי מאוד, עם סיפור שקשה להאמין שיכול לקרות. הוא מספר על נערה שלא חולמת ללמוד בקולג' או להתחתן או ללדת ילדים- אלא להיות בחיים עד יום הולדתה. נערה שמבינה שהדבר היחיד שנותר לה לעשות- עכשיו כששלחו אותה הביתה למות- הוא לחיות.

עכשיו- מהאנשים שקוראים את הביקורת הזאת, כמה מכם עושים באמת את מה שהם רוצים? אולי יש לאחת מכם חלום ללמוד ציור. או למישהו אחר מכם לקפוץ בנג'י. אבל הרוב לא יעשו את

כל כך מרגש, כל כך אמיתי... אחד הספרים היחידים שגרמו לי לבכות, לא כי הזדהיתי, אלא כי הרגשתי את הכאב. הוא כתוב בצורה מושלמת, כאילו הסופרת חוותה זאת בעצמה, ויפה כל כך...