ויליאם סארויאן כתב סיפור שלכאורה אמור לגעת בנימים הכי כואבים בחיי האדם: המוות. מוות ספציפי זה הוא מוות כתוצאה ממלחמה, והסיפור הספציפי הזה עוסק בצורה בה המוות מובא לידיעת המשפחה – מברק. לכאורה, הצורה המנוכרת ביותר בה ניתן להודיע למשפחה על אסון כבד שכזה. הזמן הוא מלחמת העולם השניה והשנה היא 1943.
הקומדיה האנושית מביא את סיפור המברק בצורה הכי גרוטסקית ומבעיתה. ילד בן 14, הומר מקולי, מתקבל לעבודה במב

הספר הזה הוא כמו שמיכת תינוק בצבעי פסטל רכים.
זך, טהור, תמים, תמיד נעים למגע ותמיד מושך למגע חוזר - ולו רק לרגע קט.

אין בספר עלילה סבוכה או תחכום.
יש כתיבה תמה.
והכל פשוט - העלילה, האנשים - פשוט עד כדי ילדותי משהו, אבל ילדותי נבון, ומחמם את הלב.

סרויאן מאיר את הצד היפה והאנושי שקיים באנשים באשר הם. מפשט את העולם וגם מפשיט אותו מרוע ומקשיים ומצרות עין ומשלל הדברים הפחות יפים שהם חלק בל

בטוחני, שאם היינו עוברים היום בפתח ביתו של ויליאם סרויאן (בהנחה שהיה חי) ומסיטים מבתינו אל חלון חדרו של זה-היה תלוי שם שלט גדול לבן-ועליו הכיתוב
"היה מאושר!היה מ א ו ש ר !"

מעטים הם הספרים המכילים כל כך הרבה אהבה לאנושות-סתם כך, כי הם בני האדם, כי צלם אנוש להם.
מעטים הם הספרים על האהבה האינסופית לחיים, לחיים עצמם- לא לרכוש, אהבה,כבוד ומדרף אחר הצדק.

הפשטות הזו, הן באופן הכתיבה והן באופן

איזה יופי של ספר.
אני מניח שאם היה נכתב בימנו אפשר שהיה מתקבל במבוכת מה בשל התמימות, השפה, המבנה (אפילו הפונט).
כל כך נהנתי אפילו מהשפה המליצית, הלא שגורה בפינו בימנו.
הספר מלא אור וטוב לב, סיפור קטן גדול, על עיירה קטנה בארה"ב עת מלחמת העולם השניה. הסיפור על משפחה מיוחדת במינה, אם המשפחה עם חוכמת חיים ורגישות שלא נגמרים, דמויות קטנות גדולת, גיבור הספר הומר אדם גדול בגיל 14 הנושא בעול פרנסת המשפ

קודם כל, אני לא ברמה כדי לכתוב ביקורת על הספר, פשוט היה לי רעיון ולא היה לי עם מי לשתף, אז החלטתי לכתוב ביקורת. לא הכנסתי ספויילר מפורש, אבל אני התלבטתי האם לכתוב אזהרה או לא, אשמח אם תגידו מה דעתכם.
הספר מדבר על מסע. הספר מדבר על מסע ארוך שלא נגמר. הספר מתחיל בסיום של מסע של אדם פרטי - אדם אחד, שונה מכולם, שמנופף לפעוט וצועק לו שהוא שב לביתו, צועק ומנופף עד שהרכבת נעלמת מהעין. תנסו לחשוב על האדם

דמויות חמות, סיפור אופטימי. וכמה פרקים בעלי פרוזה מדויקת וחדה, במיוחד הפרק בו מתואר האב (מר ארה) בעל חנות המכולת, המהגר והזר בארץ החדשה, שמציע לבנו העצוב מיני מגדנות מהסחורה שלו, וזה-הבן, נותר עצוב כשהיה וטועם מכל דבר רק כדי נגיסונת ומחזיר לאביו, שנאלץ לסיים בעצמו, והילד לא מאושר, נותר בעצבונו, עגום ונוגה.

ועוד פרק על שני הילדים הקטנים שנהנים לבקר בספריה ולעיין בכריכות למרות שאינם יודעים קרוא ו