קצת משונה לכתוב ביקורת על האודיסיאה. במובן מסויים זה כמו לכתוב ביקורת על התנ"ך. האפוס ההומרי, שראשיתו שירה שבע"פ, מתוארך אי שם למאות ה-9 או ה-10 לפני הספירה והיה מושא למחקרים ספרותיים, היסטוריים או פילולוגיים רבים. ובכל זאת, לאחר סיום הקריאה בו יש תחושה עזה של צורך לשתף.

האפוס האגדי, המורכב מ-24 פרקים (יש הטוענים שהחלוקה מאוחרת ומלאכותית), מתעד את סיפור חזרתו של אודיסאוס בן לארטס, מלך איתקה, אח

אבי אבות ספרי ההרפתקאות. סיפור מסעו של אודיסיוס לביתו לאחר מלחמת טרויה. אגב זמן האירוע מתוארך לבערך זמן יציאת מצרים, יותר מאלף שנה לפני הספירה. הספר שנכתב במקורו במשקל שירה עבר אינספור תרגומים. בעברית שמר <mark>שאול טשרניחובסקי</mark> על הסגנון השירתי בהיותו משורר גדול בעצמו. אני התודעתי לסגנון פרוזה באנגלית של T.E. Lawrence "איש ערב" שהוא קשה במיוחד אבל גם מעשיר. הסגנון השירתי המקורי קשה עקב מורכבותו ואורכו ה

הספר המקדים לאודיסאה. סיפור מלחמת טרויה. אגב זמן האירוע מתוארך לבערך זמן יציאת מצרים, יותר מאלף שנה לפני הספירה. הספר שנכתב במקורו במשקל שירה עבר אינספור תרגומים. בעברית שמר <mark>שאול טשרניחובסקי</mark> על הסגנון השירתי בהיותו משורר גדול בעצמו. אני התודעתי לסגנון פרוזה באנגלית של Samuel Butler. הסגנון השירתי המקורי קשה עקב מורכבותו ואורכו הרב. אחרי שבוחרים את הסגנון המתאים בודאי שהספר מרשים ומהנה ביותר אם כי

ובכן, המוזות בהחלט שרו באופן מפעים על חרון אכילס, ולמעשה על נפש כל אדם פחות או יותר, גם אם היא מועצמת במאפיינים האלוהיים והאפיים של אכילס ושל היצירה הזו.

לגבי התרגום: את השיר הראשון קראתי בערבוביה בשלוש התרגומים העיקריים לעברית; טשרניחובסקי, שבתאי וארואטי, בלי שאני יודע באיזה מהם לבחור, כמו פריס מול שלושת האלות, עד שקטע קצר בסוף השיר הראשון שכנע אותי לבחור בטשרניחובסקי:
"רַע וָמַר יֶהִי וְקָש

"סוף סוף יגיע תרגומי למשפט הקוראים, ולא אכחד, כי מחכה אני לו בלב מלא הרגשות מעין אלה שמתעוררות בלב איש, בשעה שקוראים לפניו מכתבי האהבה הראשונים שלו."

כך פותח טשרניחובסקי את המבוא לתרגום "שירת היאותה" מאת המשורר האמריקאי הנרי וודסוורת' לונגפלו, המציג אגדות אינדיאניות הסובבות סביב דמותו של הנביא\המורה הפלאי "היאותה". טשרניחובסקי התוודע אל הפואמה הזו כבר בהיותו ילד, בתרגום רוסי בירחון לילדים, ובהמ

הספר טוב, מעניין, אך השפה קשה ביותר, וצר לי לומר שהיא פוגמת בחוויית הקריאה. אבל יש שיטה לקרוא את הספר - לעבור ברפרוף, לקרוא בעיון את הקטעים המעניינים, ואז, אחרי שהתרגלתם לשפה - לקרוא את כל הספר. כך אני עשיתי, ובסופו של דבר הסתדרתי.
אחר כך קראתי גם את האודיסיאה, ופחות אהבתי. מוזר, שהרי הדמות האהובה עליי במיתולוגיה היא אודיסאוס, ואני תמיד חפשת אזכורים שלו. לכן, לכאורה, הייתי אמורה להתענג מספר רק בכ

סליחה מכל האלים הגדולים, הספרות המערבית לדורותיה, תרבות יוון, טשרניחובסקי הגדול ואמא שלי שהולידה אותי לבושה כזו לשושלת בית ל. עמר, אבל זו יצירה מאכזבת..

ה"איליאדה" לחלוטין היממה אותי, על אף הרפטטיביות הלא קטנה בה בחלקים מסוימים, כי כשלם היא הייתה כבירה מסך חלקיה. זו הייתה יצירה שפעלה על כל הספקטרום הרגשי שלי, מבכי, דרך צחוק ועד התפעלות, חמלה ואהבה, ויצרה דמויות מורכבות ואנושיות להחריד, אלים וב