אוי ווי.
כשאתה לוקח לידך ספר של "עם עובד" - אתה מצפה לדבר סיפרות. אולי סיפור. בוודאי לא דבר שכזה.
לא סיפרות, לא סיפורת והסיפור אינו אלא קולב עליו מניח המחבר את הטקסט האקדמי היבשושי שלו.
המון מילים שאין להן משמעות מחוץ לחוג לסוציולוגיה. המון מילים שלכאורה יש להן משמעות, אבל ב"חוג" המשמעות שלהן שונה. יתר על כן, ללא הקונטקסט הצרפתי הלוקאלי, היכרות עם הפוליטיקה הצרפתית ועם תת-הזרמים של השמאל הצרפתי

הספר הזה, המשווק (לא רק בישראל) כרומן, כסיפורת, כאוטופיקשן, איננו אף אחד מאלה. זוהי מסה (המקסימום שאני מוכן להתפשר זה אוטו-מסה), וזוהי מסה מצוינת. כל-כך טובה שהיא חונקת, מקשה על הנשימה ממש.
דידיה אריבון הוא סוציולוג צרפתי שגדל בעיירת פועלים ושבדרך נס הצליח להימלט והוליד את עצמו מחדש כגיי אינטלקטואל בפריז, תוך שהוא מפנה עורף למשפחתו הפועלית, העממית, ההומופובית, ובעיקר לאביו.
לקראת סיום הספר דידי

הספר הוא אוטו ביוגרפיה של ילד שנולד בצרפת אל שכבת העוני וגר ב"מקום של נידוי חברתי: שמורת עניים..". הוריו מיצגים את המודל שעובד ו.. קורע את עצמו כדי להביא מחיה לשני ילדיו, ו..לסלול דרך לאחד מהם, הכותב,כדי לשבור את תקרת הזכוכית ולטפס במעלה הסולם החברתי. אחיו נשלח להיות שולית קצבים, ואילו הוא לומד בבית ספר תיכון ובאוניברסיטה כל אשר ליבו חפץ, קרי ..פילוסופיה. לא הנדסה ולא רפואה או עריכת דין.
נציין כ