ב-1516, בערוב ימיו, עוזב רב-אמן, צייר ואדריכל איטלקי את ארצו ומולדתו בהזמנת מלך צרפת. מלווה בתלמידיו, הוא עושה את המסע הארוך אל התחנה הסופית של נדודיו, "הארץ האחרונה" שעל גדות הלואר. כאן יחיה עד למותו ב-1519.
על הטיפול בחבורה מופקדת משרתת יעילה ומסורה וכה חרישית שהרב-אומן בקושי שם לב אליה. בין שתי הדמויות הכה שונות לכאורה, שגורלותיהם מצטלבים, נרקמים בהדרגה יחסים שעיקרם מבטים מהוסים, שתיקה המופרת פה ושם בדיבור, גניחה, זעקה או בכי, רחשים מעוררי נועם או חרדה. שיאם של היחסים בבקשה המפתיעה.
בכתיבה דחוסה ומסחררת, עדינה וקסומה כאילו היתה רישום המנסה לזקק רק את המהותי, מתארת דבורד את שיבתו המעגלית המדומיינת של האמן אל ראשית ימיו דרך קשריו עם המשרתת באופן שהופך את הגלוּת לחזרה הביתה, ובדיעבד את מולדתו-ביתו לגלות.
לספר מצורף טקסט מאיר עיניים מאת המתרגמת מיכל בן-נפתלי, "האתיות של המבט: על ספרה של מישל דֶבּורֽד".