"מה מתרחש כאשר נדום הוגה דגול שהכרנוהו בחייו, שקראנו ושבנו וקראנו, גם שמענו, שעוד ציפינו ממנו לתשובה"?, שואל ז'אק דרידה בדברי ההספד שנשא לעמנואל לוינס בדצמבר 1995, בפרשו בפני קהל שומעיו מערכת יחסים אישית והגותית מורכבת ועזת ביטוי עם המורה-קולגה שהלך לעולמו.הספר היה שלום: לעמנואל לוינס, הכולל גם הרצאה שנתן דרידה ביום השנה הראשון לפטירתו של לוינס, מנסה לעבד את חוויית הפרידה המקופלת במלה הרב-משעמעית Adieu (היה שלום/אל אלוהים) לכדי מדיטציה על משמעות מות האחר לעצם הגדרת הסובייקט. דרידה, הנשען הן על היצירות הפילוסופיות הגדולות של לוינס (כוליות ואינסוף ואחרת מהיות) והן על קריאותיו התלמודיות, בוחן מקרוב את קבלת הפנים של האחר. אלא שהסצנה האתית הטהורה המכוננת את היחס "פנים אל פנים" הרה את הצד השלישי ומטולטלת על ידו מתמול שלשום. הכנסת האורחים היא האתיקה עצמה, אבל זו כרוכה מניה וביה באתגרים פוליטיים משפטיים. האמביוולנטיות המובנית לתוך ההתייחדות, הסטייה האורבת לטוב, לצדק, לאהבה ולאמונה, מביאות את דרידה לעורר עם לוינס, דרך לוינס, שאלות בתיאולוגיה פוליטית על שלום, על בחירה, על פוליטיקה משיחית או פוליטיקה "מעבר למדינה בתוך המדינה". "אנחנו נמצאים שם", הוא כותב, "בירושלים של מטה, בין מלחמה לשלום, במלחמה הזו שמכונה מכל צד, בלי שמישהו מאמין בכך, בלי שמישהו משכנע אותנו בכך, 'תהליך השלום'".ספריו של ז'אק דרידה שראו אור בסדרת "הצרפתים": בית המרקחת של אפלטון(2002) ודרידה קורא שייקספיר(2007).